אם קורבניסטים ואנטי-ציונים אחרים היו מסתננים ביום שני האחרון לארוחת צהריים, שנערכה במלון “פלאזה” בווסטמינסטר, הם היו מקבלים משנה תוקף לכל מה שחשבו עד כה על השדולה הפרו-ישראלית בלונדון. מדובר היה בסך הכל בארוחת בזק שנועדה, כמו כל שנה, לערוך מגבית עבור “ידידי ישראל במפלגה השמרנית”. אבל באולם נוצר הרושם שמחצית מהפרלמנט הגיעה לאירוע. 18 שרים, מעל 120 נבחרים ועוד כמספר הזה חברי וחברות בית הלורדים מצאו לנכון להביע נוכחות במפגן ההזדהות. 800 איש בסיכום הכללי. וגם ראש ממשלה אחת…
תרזה מיי בשעה של חסד בין חברים
תרזה מיי? פחות מ-24 שעות לפני ההצבעה הגורלית הצפויה בפרלמנט? הופעתה נשמרה בסוד מטעמי ביטחון ואפילו יודעי דבר העריכו כי היא תבריז בשל מהומת הברקסיט. אולם היא הגיעה גם הגיעה. “האם עומד לקרות מחר משהו מיוחד שאני לא יודעת עליו?”, הוא שאלה בהומור אופייני, “Where else would I be?”. ואכן, על ההזדמנות הזאת היא לא הייתה מוכנה לוותר. סופסוף היא יכולה הייתה לבלות שעה של חסד בין חברים, המגלים כלפיה אהבה נדירה ומעניקים לה תשואות עמידה לפני ואחרי נאומה. מיי, בין דגלי שתי המדינות וליד חנוכייה שדלקה ביומה האחרון על כל נרותיה, הרגישה באמת בבית.
והיו לה סיבות טובות לכך. אחת מהן מתמצתת בסכום 6.9 מיליארד פאונד – היקף הסחר בין לונדון ובין ירושלים בשנה האחרונה. אחרת, מקבלת ביטוי בשתי ספרות נוספות: 97% – שיעור הגידול בהשקעות ישראליות בבריטניה עליו מנצחות 400 חברות. זוהי כמובן השותפת השנייה בגודלה במזרח התיכון (אחרי סעודיה, כמובן, הקונה נשק מכל הבא ליד כדי להמשיך בהרפתקה התימנית שלה).
היא לא תשכח כיצד ניצבה לימינו של נתניהו
אבל עזבו כסף, “ערכים משותפים בין שתי דמוקרטיות” הם תמיד המוטו באירועים שכאלה. “סולידריות”, “אומץ”, “מעוף” הם הדבק המחבר בין שני העמים וסמכו על מיי, שהזכירה את חגיגות השנה להצהרת בלפור ואת התפקיד החשוב, לדבריה, שארצה מילאה בהקמתה של מדינת ישראל. היא לא תשכח כיצד ניצבה לימינו של נתניהו כאשר השניים בחנו את ההצהרה המקורית. וכן, איך אפשר לשכוח את ביקורו של הנסיך וויליאם בקיץ האחרון ומפגשו עם חתך תל-אביבי מצוי בשדרות רוטשילד?
תרזה לא חסכה את שבטה מהאופוזיציה. “היינו הראשונים לקבל את ההגדרה של השואה ב מ ל ו א ה!”, היא הכריזה, “מה שהלייבור לא עשה!”. מה שהוגדר על ידה כ”כתם”. הקהל, מצידו, הגיב בהתלהבות – תגובה שהותירה את הרושם כי התיעוב כלפי קורבין גדול אולי יותר ממפלס ההערצה אליה.
וגם בפוליטיקה היא עסקה. תוך שהיא חוזרת על מנטרת “שתי המדינות”, היא הדגישה את ההתנגדות להקמת התנחלויות מצד אחד ולהסתה הפלסטינית מצד שני. אבל, היא הרימה את קולה, “ביקורת כלפי ישראל מעולם לא תעמיד בספק את זכותה להתקיים…!”.
בעידן שבו בריטניה תעזוב את היבשת, קשריה עם ישראל יילכו ויתעצמו
וכאן, בניגוד לנטיותיה הידועות, היא התייחסה ל”פיל שבחדר” – לגירושין הצפויים מאירופה. “זה לא זמן קל עבורנו”, היא אמרה, והעיתונאים שבאולם ישבו על קצה כסאם בתקווה לסקופ כלשהו. לרוע מזלם, היא לא חשפה את כוונותיה לדחות את ההצבעה הגורלית בפרלמנט, בעודה מדגישה את יתרונות ההסכם שהשיגה בבריסל, תוך התעכבות מיוחדת על ה”שילוש הקדוש”, הלא הוא גבולות, כסף וחוקים, בהם תוכל המדינה לשלוט החל מסוף מרץ הקרוב. אבל היא חיברה בין השניים. בעידן שבו בריטניה תעזוב את היבשת, קשריה עם ישראל אך יילכו ויתעצמו: “אין מגבלה למה שנוכל להשיג יחד”, היא חתמה ואיחלה לקהילה חנוכה שמח ומשגשג.
לפני המנה העיקרית, היו אלה ידידיה המובהקים של ישראל במפלגה, שנתנו את הטון תוך שהם מזכירים את האתגרים העומדים מולה. סטיב קראב, השר לשעבר, הזכיר את איראן ואת המנהרות של החיזבאללה ולתרזה הוא פנה ואמר כי עצם העובדה שמצאה לנכון להפגין נוכחות מדברת בעד עצמה. לשגריר ישראל בבריטניה מארק רגב לא נותר אלא להזכיר את היחסים המתחממים בין ישראל ובין העולם המוסלמי ולראייה, ביקורו של נשיא צ׳אד בארץ ונסיעתו של ביבי לעומאן.
הנה לכם, אנטישמים יקרים, השדולה הציונית עובדת שעות נוספות והיא עושה זאת לא רק במחשכים, אלא לאור היום – כאן, במרכז לונדון – ומעלה את ישראל על ראש שמחתה ביומו האחרון של חג החנוכה.
