בלילה שלפני הבחירות ערכה מפלגת הלייבור את מפגן התמיכה האחרון שלה בלונדון. קבוצה קטנה של מפגינים נשאה כרזה ארוכה שנשאה את השם:”יהודים בריטים אומרים: לעולם לא קורבין”. הופעתם במקום לא נשאה חן בעיני קנאי השמאל הקיצוני, שתכננו להכתיר למחרת היום את מנהיגם כראש הממשלה החדש של בריטניה. הם התקרבו אל המפגינים והטיחו בהם את הסיסמה המוכרת ”מהנהר ועד הים פלסטין תהייה חופשית!”. זה נשמע כמובן יותר קאצ׳י בתור חרוז באנגלית והמשפט הזה הפך במהלך השנים האחרונות להמנון הבלתי רשמי של הלייבור. ”לא, אין זו אנטישמיות”, התגוננו המפגינים, למרות שהסיסמה מובנת מאליה. בוועידת המפלגה ב-2018, כזכור לנו, הניפו הצירים את דגלי פלסטין.
הפתיח הזה לא אמור לקבוע כי התבוסה האדומה ביום חמישי נגרמה על ידי נגע האנטישמיות בלייבור. דווקא לא. בניגוד לכמה מבכירי המפלגה, ההשפלה שספגו נגרמה בעיקר בשל אישיותו ועברו של המנהיג ולא בגלל שנכנס למיטה אחת עם חמאס וחיזבאללה. אבל האפיזודה הזאת מדגישה עד כמה היה רחוק קורבין ממשאלות לבם של מצביעי המפלגה המסורתיים. פלסטין? האם זאת הנדוניה שמביאים חסידיו לקלפי? האם ישראל היא זאת שמדירה שינה מעיניהם של בני המעמד העובדים בצפון אנגליה?
הפער הבלתי נתפש בין ה”שמאל האינטלקטואלי” של איזלינגטון ומעוזי הלייבור בוולס וביורקשייר הוא שהכריע את הכף. הכתובת הייתה כמובן על הקיר, אבל המרקסיסטים של צפון לונדון סירבו לראותה. קחו למשל את שאלת הגבולות הפתוחים. צמרת הלייבור ניסתה להסתיר זאת במהלך הקמפיין שלה, אולם משאלת הלב שלה הייתה ברורה: להציף את בריטניה במהגרים.
סרטון של ההפגנה המדוברת:
Watch in horror as a group of anti-racist Jewish activists are subject to a torrent of antisemitic abuse at Jeremy Corbyn’s closing party.
A kinder, gentler politics.#NeverCorbyn pic.twitter.com/Nyr9o7VGcz
— Israel Advocacy Movement (@israel_advocacy) December 12, 2019
קורבין החליט לשבת על הגדר
והיו כאלה שנחרדו מהרקורד של קורבין בענייני ביטחון. הטענות בדבר תמיכתו רבת השנים בטרור האירי הרפובליקני לא נעלמו מזכרונם כאשר התייצבו בתחנות ההצבעה. כך גם רצונו להביא לפרישת בריטניה מארגון נאט״ו והרומן הממושך שלו עם הקרמלין. קשה היה לשכוח שבמהלך פרשת ההרעלה בעיר סולסברי קורבין תמך בתחילה בגרסה הרוסית וסירב לקבל את הראיות שניצבו בפניו. שירותי הביטחון לא היססו לרמוז בחודשים האחרונים כי יתקשו להעביר מידע מסווג למי שהביע צער על מותם של בין לאדן וג’יהאדי ג’ון.
והיה כמובן ברקזיט. אבל במפתיע, לא היה הוא שהיטה לחלוטין את כף המאזניים למרות תירוצי האדומים, אבל היה לו חלק חשוב בתבוסה. כל זאת משום שתומכי לייבור מסורתיים צידדו בפרישה מהאיחוד, אולם קורבין, לאחר התחבטות בת שלוש שנים, החליט לשבת על הגדר.
בדיעבד, ניצחון אדום לא היה מתקבל על הדעת. אולם בכל זאת נראה היה כי הקרב צמוד. תצפיות שגויות של סקרי דעת קהל ותרמית ״שירותי הבריאות העומדים להימכר לטראמפ״ יכלו להשפיע על מיליונים. גם תדמיתו הבלתי אמינה של ג’ונסון יכולה הייתה לשחק לידי האופוזיציה, שלא לדבר על הילד המפורסם ששכב על הרצפה הקרה של בית חולים בעיר לידס. אולם אנשי הצווארון הכחול סירבו לקנות את הסחורה הפגומה הזאת ומהסקרים הרוויחו רק השמרנים, שכן הם דרבנו את תומכיהם לא להישאר בבתיהם.
מצד שני, הקמפיין של בוריס לא היה מבריק במיוחד
הבוחרים גם לא קנו את גשם הנדבות שהעריף עליהם קורבין: אינטרנט חינם, פנסיה חינם, אוניברסיטה חינם. הם נבהלו גם מתוכניות ההלאמה של הלייבור והיו גם שלא שכחו את תוכנית המפלגה לפרק את בתי הספר הפרטיים ולהכביד בכך על מערכת החינוך הציבורית. ותארו לעצמכם שרושם כלשהו לא הותירו עליהם הבטחות המנהיג וסגנו לאכלס את מעון ראש הממשלה הרשמי בהומלסים ולתת להם גם את המפתחות של בית שר האוצר ברחוב דאונינג 11.
כותב שורות אלו אינו סבור שהקמפיין של בוריס היה מבריק במיוחד. שני העימותים שלו עם קורבין היו צמחוניים. בוריס היה מאופק ורחוק מאוד מלנצח אותו בנוק-אאוט. אם היה מאמץ גישה אגרסיבית יותר, היה מכה את הלייבור שוק על ירך ומוריד את המפלגה לקרשים. בכלל, ההסכמה לחלוק איתו במה אחת הייתה שגיאה, שכן היא העניקה לו לגיטימציה במקום להוקיע אותו כמצורע עלי אדמות שהשכיר את שירותיו אפילו לממשלת איראן הנאורה.
בחודשים הקרובים יוכח לאן פניה של מפלגת השלטון. אם ישכיל ג’ונסון לדאוג לשכבות החלשות, הוא יהפוך ללייבור האמיתי וישריין עשור שלם בווייטהול. בכך ידגיש את אפסותה של הלייבור, שאיבדה כבר עשור אחד בשל חוסר יכולתה לבחור במנהיג ראוי. כך עכשיו וכך בימי קודמו, אד מיליבנד חסר התוחלת.
השורה התחתונה? יותר מאשר השמרנים ניצחו, הלייבוריסטים ניגפו.
