המואזין היהודי יוצא לאור

ספרו של קובי פרחי, שתורגם לאנגלית, מספק לקוראים הבריטים היכרות עמוקה יותר עם המצב המורכב של מה זה להיות ישראלי ויהודי. הוא מאמין שהספר יכול ליצור שינוי, ממש כמו שעשה בעולם המוזיקה. ראיון עם סולן להקת אורפנד לנד.

פרויקט חייו של קובי פרחי הוא להקתו הישראלית “אורפנד לנד”, שאותה אוזי אוסבורן הכתיר כ”להקת המטאל הטובה ביותר שיצאה מהמזרח התיכון”. בגלגולה הראשון הוקמה הלהקה ב-1991, ומאז חבריה יוצרים מוזיקת אוריינטל מטאל, שמשלבת מנגינות וכלים מזרח-תיכוניים בשירים העוסקים בטקסטים דתיים ומיתולוגיים. קובי הוא הסולן. “התחלתי מצווחות וגראולים, אבל אז קלטתי שאני גם יכול לשיר”, הוא מספר בראיון מיוחד לעלונדון. הלהקה שחררה עד היום שישה אלבומים וקיבלה פרסים נחשבים, בין היתר על מאמציה לקידום השלום דרך המוזיקה שלה.

חברי הלהקה שיתפו פעולה והופיעו עם להקות ואמנים מוסלמים ופלסטיניים, וסחפו אחריהם עדת מעריצים במדינות ערביות ומוסלמיות, אבל מאז 7 באוקטובר הכל השתנה. “פעם הייתי הולך ברחוב בטורקיה כמו סלב. היום אני לא יכול לדרוך שם”, קובי אומר. הוא החליט להתמקד בפרויקט לא פחות חשוב בתחום יצירתי אחר, שאליו הוא מקדיש את זמנו בימים אלה: תרגומו והפצתו של הספר האוטוביוגרפי על חייו ועל הלהקה. הספר כבר יצא לאור בעברית ב- 2025 בשם “לילה טוב ארץ יתומה”, הביטוי שבו נהג לחתום את הפוסטים שלו בפייסבוק וברשתות החברתיות. במהדורה האנגלית הוא נקרא The Jewish Muezzin.

“הייתי קורא לזה ‘המואזין היהודי’ גם בעברית”, אומר קובי. “אבל אני חושב שבארץ, עם כל הפוסט-טראומה שיש לנו אחרי ה-7 באוקטובר, דברים שפעם הייתי עושה, היום אני לא עושה. למשל, בספר באנגלית אני מצולם עם הכאפייה, מה שהיה חלק מהמופע שלי במשך יותר מ-30 שנה. ובארץ, זה מטרגר אנשים. אני בכלל הרי הורדתי אותה מהבמה.”
“הצטלמתי עם כאפייה כבר ב- 1994”, ממשיך קובי, “לפני שהדבר הזה הפך להיות טרנד עולמי והמוצר הכי נמכר בעלי אקספרס. קיבלתי דברים הרבה יותר חתרניים בחזרה. קעקועים, אנשים בכלא, כאלה שלא יכולים לחזור למדינה שלהם. בעטיפת הספר חשבתי שראוי שזה יהיה, כי אני רוצה שהסיפור שלי יגיע מעבר לישראלים, שיקראו אותו מוסלמים, ערבים וגם פרו-פלסטינים שמפגינים נגד ישראל. אני חושב שזה מתאים מאוד לאנשים לשמוע על סיפור של מישהו שנולד לתוך הסכסוך הזה. כמעט ואין מוזיקאים שהתעסקו בסכסוך כמו שאני התעסקתי בו. זאת אומרת, אנחנו חיים היום בעולם של להקות כמו ‘ניקאפ’ ו’בוב וילן’. אפילו דיוויד דריימן מהצד השני, של להקת ‘דיסטרבד’.”

נתת לדיוויד דריימן זמן במה בספר. זה הרגיש קצת כמו סגירת חשבונות.

“הדברים שאני כותב עליו בספר הם בעקבות דברים שהוא עשה. אני יושב ואוכל איתו ארוחת ערב ביפו, ואז לאחר כמה זמן הוא פתאום חושב שאני שמאלני מדי ומעיף אותי מרשימת החברים שלו. או שאני מוציא את העטיפה של האלבום All Is One ואז הוא טוען שאני מחקה אותו. הבעיה אף פעם לא הייתה שלי איתו, אלא שלו איתי. אבל הדבר שבאמת הרגיז אותי זה שסימה גלנטי, זמרת מאל. איי, שאלה אותו למה הוא לא משתף את השיר שלה. היא ביקשה ממנו לשתף את השיר שלה, והוא אמר לה שהוא לא ישתף אותו כי אני מופיע בשיר, וכי אני אוהב את הקהל שלי בטורקיה יותר ממה שאני אוהב את בני עמי.”

“הוא אמר את זה בתקופה שאני מקליט שירים עם קולות של חטופים שנרצחו: יותם חיים, עדן ירושלמי. הקלטנו ביצוע ל’גברים בוכים בלילה’, שזה על הלומי קרב. שני מעריצים שלנו נרצחו בטבח. זה היה הדבר שמבחינתי היה חציית קו, וזה הלבנת פני חברך ברבים. זה מאוד לא פופולרי להעביר עליו ביקורת, כי בימים כמו שלנו, שיש המון אנטישמיות וישראלים מרגישים מאוד מנודים, להעביר ביקורת דווקא על מישהו פרו-ישראלי זה לא הכי פוליטיקלי קורקט. אבל אני חושב שהוא קרינג’י. הוא לא חי בישראל, הוא טוען שאני חקיין… אז זה היה יותר להעמיד אותו במקום. אף פעם לא תקפתי אותו. כל מה שאני עושה זה בסך הכל התגובה שלי להתקפות שלו.”

הכוח המופלא של המוזיקה

חוץ משם הספר, יש עוד שינויים שערכת במיוחד לגרסה האנגלית?

“הרבה דברים שרלוונטיים לקורא ישראלי לא רלוונטיים לקורא בריטי. נגיד, בספר בעברית רשום: ‘עברתי לפלורנטין, באותה תקופה גרו שם הדג נחש ודודו טסה’. אלה דברים שאני מוריד. יש משהו אחד שהוספתי בדיאלוג עם הלהקה הפלסטינית, אנחנו נמצאים בסיבוב הופעות ומדברים בינינו על המצב, ואני שואל את החברים שם: ‘אם הסכסוך שלנו היה עם העיראקים, מישהו היה שומע על הסכסוך הזה? מישהו היה מתעסק? רוג’ר ווטרס היה הולך על ‘בויקוט עיראק’ באותה עוצמה? בספר כתוב שהם אומרים שאין ספק שאם האויב שלנו היה העיראקים אז אף אחד לא היה שומע על זה, ואז הם מוסיפים שאפילו המשורר הפלסטיני הלאומי מחמוד דרוויש אמר את זה פעם. אז זה דבר שהוספתי, כי זה נורא חשוב לראות פלסטיני שיודע להסתכל על התמונה בעיניים מפוקחות ולהודות באמת הפשוטה: שיש אובססיה וחוסר פרופורציה בעיסוק בסכסוך הזה, גם בגלל שיהודים קשורים אליו. אחר כך אני מציג מישהו בספר שיש לו קעקוע של מחמוד דרוויש על היד, וקעקוע שלי על היד השנייה. אלה דברים מטורפים. אין להקה שיש לה דברים כאלה.”

מה גרם לך לכתוב את הספר?

“חברים שהייתי מספר להם את הסיפורים שלי היו אומרים לי: ‘תקשיב, זה לא סיפורים רגילים. אתה, יהודי, נכנס לטאג’ מהאל, שר את שירת המואזין, אתה מואזין יהודי, אתה עושה דברים מטורפים, נעצר על ידי המשטרה. זה לא סיפורים שכל אחד עובר. תכתוב את זה’. אז הייתי עונה להם: ‘איך אני אכתוב?’ אמרו לי: ‘ככה, כמו שסיפרת לנו’. אז לפני 17 שנה כבר התחלתי לכתוב, אבל לא באמת הבנתי מה אני עושה עם זה. הייתי מאוד עסוק בסיבובי הופעות בעולם, כתבתי למגירה. ואז, כשהציעו לנו את סיבוב ההופעות האחרון
ב- 2024 ותנועת החרם של ברצלונה ניסתה לבטל לנו את ההופעה, כתבתי מיילים למנהל של המועדון. ישבתי במשך שבוע, וכל יום כתבתי לו סיפור אחר מהספר.”

בעקבות המיילים קובי הגיע לתובנה. “חשבתי: ‘רגע, אני בעצם כותב לו את הממואר שלי. אם הספר היה בחוץ, הייתי שולח לו את זה פשוט מאמזון עם הפנייה לעמודים’. הייתי אומר: ‘תשמע, יש פה 400 עמודים. מול ה- BDS, בוא תראה מה עשיתי. שיתפתי פעולה 10 פעמים עם פלסטינים, עשיתי חמישה סיבובי הופעות עם להקות של מוסלמים. אצלי זה אג’נדה ודרך חיים. למה להחרים?”

“‘אני יכול להראות לך דברים שקרו כתוצאה מהשיתופי פעולה שלי. תראה, הפלסטיני הזה קעקע את הטקסט שלי על היד. שמעת פעם על דבר כזה? שפלסטיני מקעקע טקסט של ישראלי או שיר ישראלי על היד? והוא לא היחיד. עוד קיעקעו את הלוגו שלנו ורקדנית מלבנון מניפה איתנו דגלים ולא חוזרת הביתה. סיפרתי לו את כל הסיפורים ואז אמרתי לו: ‘מי קבע שדרך החרם תשיג תוצאה יותר טובה מאשר מה שאני עושה? זה חייב לצאת ולספר את הסיפור הזה, כי הוא הסיפור הכי מופלא של הכוח של המוזיקה שאני מכיר, גם אם אני לא אובייקטיבי’.”

אובססיה לא מודעת

קובי מספר שבזכות הסיפורים ששלח למנהל המועדון בברצלונה הם הצליחו לנצח את ה- BDS. “כמה ישראלים מצליחים לנצח את תנועת החרם, או בכלל טורחים? תנועת החרם, ברגע שהיא מהלכת אימים, אנשים פשוט מעדיפים לא לגעת בזה. אני באתי והראיתי דרך אחרת, ואז הבנתי שהסיפור הזה הוא סיפור מאוד חזק שחייבים לספר אותו. גם נגד תנועת החרם, גם על הכוח של המוזיקה. אני חושב שאין סיפור כזה בעולם המוזיקה, אני בא ומציג משהו אחר. אם אתה משכפל את מה שהמוזיקה שלנו הצליחה לעשות בחזקת מיליונים, אז פתרת את הסכסוך. עד כדי כך. יצרת חברויות ואחווה ופתרת את הסכסוך. אם אתה משכפל את מה שרוג’ר ווטרס עושה וחבריו מאחוריו, אתה רק מעמיק את הקרע, את השסע, את האנטגוניזם ואת המלחמה, ואתה רק גורם לאנשים לרצות עוד יותר לזרוק אחד על השני פצצת אטום. כי אתה אפילו לא מנהל ביניהם דיאלוג, אתה פשוט מחרים.”

למה אתה חושב שמוזיקאים עושים את זה, מתוך אידיאולוגיה או שהם סתם רוצים עוד כסף ומעריצים?

“כשאתה לוקח אנשים כמו ‘ווטרס’, ‘ניקאפ’, ‘מאסיב אטאק’, ‘בוב וילן’ וכדומה, אני חושב שהם לא מודעים לזה שבתוך התת-מודע שלהם משהו אובססיבי מזיז אותם. זאת אומרת, אנטישמי לא קם בבוקר ואומר ‘אני אנטישמי’. הוא חושב שהוא עושה טוב בעולם, נכון? היטלר חשב שהוא עושה טוב בעולם כשהוא קם בבוקר. הוא לא אמר ‘אני היטלר הצורר הכי גדול בעולם, הרשע האולטימטיבי’. אפילו הוא חשב שהוא עושה טוב. אז הם חושבים שהם עושים טוב. הם כמובן רוכבים על פרובוקציות. הדבר הזה הוסיף להם מאות אלפי עוקבים והמון מעריצים, וכאילו קידם את הקריירה שלהם, אבל לא בעזרת שירים. זאת אומרת, הקריירה שלהם התקדמה לא בעזרת מסרים או טקסט. אנחנו בנויים על המסרים שלנו, על הטקסטים ועל האלבומים שלנו. זה מה שבנה את הלהקה שלי.”

אתה אומר שיש להם דעות, אבל הם בעצם לא מביעים אותן בשירים שלהם.

“הם עושים המון פרובוקציות, והם לא באמת אנשים שמכירים את המורכבות של הסכסוך. אני אפילו לא יודע אם הם אי פעם היו באזור. אמפתיה לקורבן, לצד שסובל, אני יכול להבין. אבל הפרופורציה וההתעלמות המוחלטת מכך שיש גם קורבנות בצד הישראלי, שיש כאב בצד הישראלי, היא לדעתי לא פחות מפשע. זה מאוד פופולרי, זה מאוד טרנדי לעשות את זה. אבל אתה שם לב שהם לא עשו את זה כשהייתה מלחמת אזרחים בסוריה. הם לא עשו את זה כשהרעיבו 80 אלף ילדים בתימן. הם לא עשו את זה כשנהרגו 26 אלף ילדים בסוריה במלחמת האזרחים. קשה לי למצוא סיבה למה להתעסק כל כך הרבה בדבר הזה ולא, נגיד, בכמות הנשים שנרצחות על כבוד המשפחה בעולם המוסלמי. אלפי נשים נרצחות כל שנה, ואף אחד לא צועד עבורן בלונדון.”

“אני עשיתי את זה עם המוזיקה. היחידים שיכולים להשתוות לזה אלה האומנים של תנועת ‘נואבה קנסיון’ בדרום אמריקה: אמני מחאה, אנשים שכתבו שירי מחאה, אנשים ששינו את העולם עם שירים ועם מוזיקה. זה יכול להיות ג’ון לנון עם Imagine. זו הדרך, ככה אני מאמין. ולכן אני גם חושב שהספר הוא חשוב, כי אני חושב שלא כולם יכולים להתחבר למטאל, אבל לסיפור של הלהקה אין את תקרת הזכוכית הזו. הוא סיפור שגם עקרת בית בברמינגהם יכולה לקרוא.”

“אתה יודע, יש לי קעקוע של המוזיקאי הצ’יליאני ויקטור חרה, שהיה מוזיקאי מהפכן בצ’ילה. יש לי את כל התקליטים שלו. עכשיו, להגיד לך שאני מת על כל השירים שלו? חלק כן, חלק לא. אבל הסיפור והמסרים שלו, זה בדיוק אותו דבר.”

אל תתעסקו עם המסר של אורפנד לנד

“אני עושה שני אירועים: אירוע השקה מוזיקלי ב- 5 באוקטובר במועדון ‘ווטר ראטס’ בלונדון, שם אני מארח חברים: גבע אלון, שגם ייתן כמה שירים שלו ונכניס כמה שירים ביחד, ומירה עוואד שגרה בלונדון. זאת תהיה מעין השקה מוזיקלית. בנוסף לזה, ב- 11 באוקטובר אני עושה השקה ב- JW3 יחד עם קית’ קאהן-האריס. אנחנו הולכים לעשות שיחה מאוד עמוקה על כל הסיפור עם מצגת ותמונות, ובין לבין אני גם אבצע שירים. אז אלה בעצם שני אירועים שבשניהם אני משיק את הספר ויהיה בהם המון אינפורמציה, מדיבורים עד לשירים, וכמובן חתימות על הספר, הקדשות ודברים כאלה.”

“אני מכיר ישראלים שקונים עכשיו את הספר באנגלית לכל מיני אנשים שהם חושבים שכדאי שיקראו אותו בלונדון. זה גם כן משהו שמאוד הייתי רוצה שיקרה, שאנשים פשוט יקנו את זה למישהו אחר.”

יש איזו קריאה להחרים את ההופעות?

“נכון לרגע זה לא שמעתי על קריאות להחרים. אני יכול להגיד לך שאני לא מאלה שמתקפלים. זאת אומרת, אם אתם רוצים לבוא ולנסות להחרים, או שאתם מעוניינים לנחול הפסד נוסף במלחמה שלכם עם ה- BDS, אני יהיר מספיק בשביל להגיד את זה: תנסו להתעסק עם המסר של אורפנד לנד. כי אורפנד לנד מציגה משהו הרבה יותר חכם וחזק מהחרם, ומוזיקאים לא צריכים להחרים. אז בינתיים לא שמעתי על ניסיונות כאלה, אבל עוד מעט יוצא ראיון בדיילי טלגרף סמוך ליציאה של הספר, אז יכול להיות שככל שיהיה יותר יחסי ציבור, בסוף זה יגיע אליהם. אבל אהלן וסהלן.”

יש עוד חלומות להגשים

מה קורה עכשיו עם אורפנד לנד?

“כרגע הפעילות שלנו ירדה בעולם בעשרות אחוזים. בהתחלה נלחמתי בחרם, אחר כך כבר הפסיקו להזמין. פשוט אמרו שלא כדאי לגעת בזה עכשיו. עסקית, אפילו לא מניעים אנטישמיים. מצד שני, גם לא הוצאנו אלבום כמה שנים. אני כרגע מתרכז בספר, כי אני חושב שהסיפור של הלהקה יותר חשוב בטיימליין הזה. אורפנד לנד קיימת, ממשיכים עם ההופעות בישראל כל הזמן, ואני סביב הספר. יש עוד שפות: הוא עכשיו הולך לצאת בערבית.”

אתה עדיין מקבל תגובות ממעריצים בעולם?

“אני מקבל כל הזמן תגובות, גם מטורקיה וגם מהעולם. עדיין מגדפים אותנו ונכנסים בנו, אבל זה כבר מה שנקרא חלק מהעבודה. גם מגדפים אותי בישראל לפעמים כי הצטלמתי עם כאפייה. Haters will hate.”

יש עוד חלומות שלא הגשמת?

“כן, עדיין לא חייתי בשלום. הגעתי עד למלבורן, לטוקיו, לבייג’ין, לכל ארצות הברית, לכל דרום אמריקה, אבל לא הגעתי לדמשק, לביירות, לקהיר ולרמאללה. והדברים האלה הם הכי חשובים. זאת אומרת, הייתי מוותר על מלבורן בשביל להופיע ברמאללה. הייתי מוותר על בייג’ין בשביל להופיע בדמשק. הדברים האלה הם חלומות שעדיין לא התגשמו.”

“שהשפויים יתפסו את המושכות ויעשו פה שלום’ זה דבר שעדיין נותר בגדר חלום, ואני מסיים ככה את הספר, כשאני מצטט את ‘אלוהים שלי’ של עוזי חיטמן: ‘לא היה מלאך ולא היה שלום, הוא מזמן הלך, ואני עם החלום’. שזה גם השיר הראשון שהקלטתי, אתה יודע, שסוגר את הכל, כי אני פותח את הספר עם ‘אלוהים שלי, רציתי שתדע’. אז זה הדבר שעוד לא קרה. השגתי דברים מטורפים, ועדיין, אני מרגיש כמו דון קישוט.”

הספר