בלונדון, הרחק מהבית אך קרוב לליבו, תומר אלדובי מעלה לבמה סיפור שלא נותן מנוחה לא לצופים, ולא לעצמו. אולי דווקא מתוך המרחק, מתבהרת האפשרות להביט מקרוב
אחרי שתי קריאות מבוימות בלונדון למחזהו “שריף”, הוא מתיישב לשיחה כשהשקט שבא אחרי הסע־רה עדיין מורגש. הקהל, כך נדמה, לא נשאר אדיש וגם הוא לא. זהו מחזה שנוגע בעצב חשוף: סיפורו של שריף, צעיר פלסטיני שנאלץ להימלט מהגדה המערבית לאחר שזהותו המינית נחשפת, ולחפש מחסה ביש־ראל, מרחב שהוא בו־זמנית מקלט ואיום. דרך עדויות אמיתיות, נפרשת מציאות חיים מורכבת שבה זהות, פוליטיקה והישרדות נשזרים זה בזה. המעבר של תומר ללונדון, זמן קצר לפני הקריאות, שינה לא רק את המרחק הגיאוגרפי מהחומר אלא גם את האופן שבו הוא נשמע לו. “המעבר יצר שקט”, הוא אומר. “בישראל הכל נחווה בעוצמות גבוהות מאוד, וקשה להפריד בין המציאות לבין היצירה”. המרחק, לדבריו, מאפשר הקשבה אחרת נקייה יותר. פתאום, הסיפור מקבל משמעות רחבה יותר: לא רק סיפור מקומי של סכסוך, אלא דרמה אנושית על זהות ושייכות. בהתאם, גם הטקסט עבר התאמות משמעותיות, שמסייעות לקהל בינלאומי
להיכנס לעולם המורכב שהוא מציג. אבל גם בלונדון, הריחוק לא באמת מגן מהתנגשות. שתי קריאות עם קהל שונה, קריאה ב־JW3 מול קהל ישראלי־יהודי, וקריאה ב־Kings Head Theatre מול קהל ברובו להט״בי, בינלאומי ומזרח תיכוני, כולל פלסטינים ופרוגרסיבים. כמי שמספר סיפור פלסטיני כיוצר ישראלי, תומר מוצא את עצמו לא פעם במרחב טעון של ציפיות והשלכות. באחת הקריאות התפתח דיון טעון עם הקהל סביב הבחירה להתמקד בסיפור שמתרכז בנושא מסוים, ולא באחרים שנראו חשובים יותר לחלק מהקהל, כמו למשל ״למה לא לכתוב על הטבח בעזה?״ תומר לא היסס בתשובתו, וענה שהבחירה לספר סיפור אחד, מנקודת מבט מסוימת, אינה מבטלת סיפורים אחרים אלא מדגישה עד כמה יש צורך בעוד קולות, ושהם מוזמנים לכתוב את הקול החשוב להם.
איך אתה מתמודד עם זה שאתה נתפס לעיתים כשגריר של צד כזה או אחר?
אני לא מנסה להחמיא לאף צד”, הוא עונה בפשטות. “המחזה מציג מציאות כפי שהיא”. האחריות המרכזית שלו, הוא מדגיש, היא כלפי האנשים האמיתיים שסיפוריהם עומדים בבסיס המח־זה. הם אלו שמלווים אותו לאורך כל הדרך מהתחקיר ועד הבמה.
הנאמנות אליהם, ולא לשום נרטיב חיצוני, היא שמנחה אותו. אולי דווקא בגלל זה, המרחק מלונדון מייצר הקשבה אחרת במיוחד עבור הקהל הישראלי. לא מתוך הסכמה בהכרח, אלא מתוך סקרנות. בתוך מציאות שבה השיח בישראל נעשה לעיתים סגור ומתגונן, נדמה שכאן מתאפשרת התבוננות מעט פתוחה יותר. לונדון, על הרב־קוליות התרבותית שלה, פותחת מרחב שבו הסיפור הזה יכול להתקיים גם אם לא תמיד בנוחות. הדחף לכתוב את “שריף” נולד מתוך מפגש עם אנשים שנמ־צאים, לדבריו, “ממש מתחת לאף שלנו אבל שקופים”. תומר מתאר תהליך ארוך של תחקיר ושיחות עם פלסטינים להט״בים שנאלצים לחיות בין עולמות: לא יכולים להישאר במקום שבו נולדו, וגם לא באמת להשתייך למקום שאליו הגיעו. גם היום, הוא אומר, מדובר בנושא טעון מאוד כזה שכמעט ואינו מדובר, לא בחברה הפלסטינית ולא בחברה הישראלית. אחד המרכיבים המשמעותיים בתהליך פיתוח המחזה כחלק מהעבודה עם המפיקה מאירה חג׳אג׳ ותיאטרון ה”כביסה המ־לוכלכת”, היה שיתוף פעולה עם דרמטורגית פלסטינית. העבודה המשותפת, שנמשכה כחצי שנה, אילצה אותו להביט מחדש על נקודת המבט שממנה הוא כותב. התוצאה ניכרת בנוכחות העמוקה יותר של הדמויות הפלסטיניות, בשפה, בניואנסים ובעושר התרבותי המובא במחזה. יש משהו כמעט פרדוקסלי בכך שהסיפור הזה, שנמצא בשוליים של השיח בישראל, מקבל במה דווקא בלונדון. עבור תומר, זו אינה סתירה אלא עדות לכוחה של התרבות הישראלית מחוץ לגבולות המדינה. כאן, הוא אומר, אפשר לבחון את הסיפור הישראלי בעיניים אחרות לא רק דרך חדשות, אלא דרך יצירה שמבקשת להתמודד עם שאלות מורכבות, ובתוך תקופה של קיטוב חד, הבחירה הזו אינה מובנת מאליה. מבחינתו, דווקא היכולת לשהות באזורי אי־נוחות, לא לבחור צד באופן חד, היא שמאפשרת לאמנות להיות רלוונטית ואמיתית.
לא לפתור אלא לשקף. השיחה איתו חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה שקטה אך עיקשת: אנושיות. בתוך כל הרעש, ההגדרות והעמדות, הוא מבקש להחזיר את המבט אל האדם הבודד. הדמות של דניאל במחזה, המתנדב בעמותה, די מבוססת על תומר שעבד כמתנדב בארגון שעזר לפלסטינים להט”בים, כדי להכיר את הסיפור שלו בתוך המחזה,
תצטרכו לחכות שהמחזה יעלה על בימות לונדון.
״הבחירה לספר סיפור אחד, מנקודת מבט מסוימת, אינה מבטלת סיפורים אחרים אלא מדגישה עד כמה יש צורך בעוד קולות”
מה אתה רוצה שייקח איתו הצופה הישראלי שיושב בלונדון?
שמשהו בלב ייפתח”, הוא אומר. לא בהכרח עמדה חדשה, אלא נכונות לראות את האחר מעבר להגדרות. להיזכר שבסופו של דבר, מאחורי כל זהות יש אדם עם רצונות, פחדים ושאיפה פשוטה לחיות בחופש. לקראת הסוף, נדמה שהשיחה מתכנסת למקום אישי יותר. תומר מדבר על רגישות, על שאלות, על הדרך הארוכה שעוד לפניו. לא במקרה, אולי, אלו גם הנושאים שמניעים את היצירה שלו. האמונה שמילים כשהן נאמרות בכנות יכולות להזיז משהו, גם אם קטן. שריף” לא מבקש להכריע, ולא מציע פתרונות. הוא מציע מבט. כמעט מציצני אל עולמות שלא ידענו שקיימים, עולמות שקשה לדמיין בתוך כל הכאוס הבטחוני, פוליטי וחברתי שאנחנו מנסים לשחות בו. בתוך מציאות שממהרת לחלק את העולם לשחור ולבן, המחזה מתעקש להישאר באזורי הביניים שם, לפעמים, מתגלה הסיפור האנושי במלואו.
*״שריף״: מחזאי: תומר אלדובי, במאי: נייאל פיליפס, מתרגמת: שיר פרייבך, מפיקה: מאירה דניאל חג’אג’
