צלם העיתונות שתיעד את מתקפת 7 באוקטובר ואת המלחמה מאז מדבר על השליחות, על הניסיון להנכיח את הסיפור הישראלי בעולם, על התערוכה שתוצג בלונדון ועל המחיר האישי: “אני לא מאובחן, אבל אני ב- 100% PTSD”.
על ידו של זיו קורן מקועקע המספר: 62971023 שזה 6:29 בבוקר, 7 באוקטובר 2023. זהו אחד הקעקועים שעל גופו, שלכל אחד מהם, לדבריו, יש סיפור. אבל המספר הזה מסמל עבורו רגע שהפך לנקודת מפנה. מאז אותו בוקר, צלם העיתונות, שכבר תיעד במשך 35 שנה מלחמות, פיגועים, מבצעים צבאיים ואסונות בארץ ובעולם, מצא את עצמו מתעד זירות הרס בדרום, לחימה בעזה, בלבנון ובסוריה, חטופים שחזרו, משפחות, פצועים, בתי חולים ותהליכי שיקום. לדבריו, דבר לא הכין אותו לעוצמת האירועים שהחלו באותו היום.
לקראת ביקורו בלונדון, שבו יציג תערוכה ויישא הרצאה, קורן מספר על המחויבות לתעד, על הצורך להמשיך לספר את סיפורם של הנפגעים והניצולים, ועל המחיר האישי של כמעט שלוש שנים שבהן הוא חי בתוך הסיפור שאותו הוא מתעד.
קיבלת לאחרונה תעודת הוקרה ממועצת העיתונות. מה משמעותה עבורך?
“פרסים ותעודות הוקרה הם דבר נחמד מאוד. זו תפיחה קלה על השכם, שאומרת: אתה עושה, תמשיך כך. אבל צריך לשמור על פרופורציות. זכיתי לאורך השנים ביותר מ- 50 פרסים, רובם בינלאומיים. בשנה שעברה זכיתי בפרס Infinity בניו יורק, שנחשב לאחד הפרסים החשובים בעולם הצילום. זו הכרה משמעותית, אבל בסופו של דבר אני חוזר לאותה עבודה. החיים לא משתנים בעקבות פרס. מה שחשוב בעיניי הוא החשיפה. כשהתמונות שלי מוצגות בפני אנשי תקשורת, צלמים ואנשי תעשייה, וכאשר הם שומעים את הסיפורים שמאחוריהן, יש לכך משמעות. זו עוד דרך להביא את מה שקרה כאן לקהל רחב יותר.”
אתה מרגיש שיש בעבודה הזאת שליחות?
“חד משמעית. אף אחד לא שלח אותי בבוקר 7 באוקטובר, ואף אחד לא שלח אותי לצלם את מאות אלפי התמונות שצילמתי מאז. בשלוש השנים האחרונות אני מחלק את הזמן בין צילום פיזי בשטח לבין ניסיון למצוא דרכים לפרסם ולהדהד את החומרים. אני מצלם חטופים שחזרו, משפחות, פצועים, תהליכי שיקום, זירות לחימה, אירועים בעזה, בלבנון ובסוריה, וכל מה שהתרחש כאן מאז אותו בוקר.
“אני קם כל בוקר בתחושה שיש היום פריים היסטורי שצריך לתעד, ושאולי התמונות האלה יילמדו בבתי ספר גם בעוד מאה שנה. אני לא אוהב לומר שאני יוצא לעבוד, אלא לתעד. זו מבחינתי חובה מקצועית ומוסרית להיות שם ולספר את הסיפור למען הדורות הבאים.”
מה תפקידו של צלם במציאות כל כך טעונה?
“אני עד ראייה. אני לא פרשן, לא יושב באולפן ולא עוסק בספקולציות. אני אומר: הייתי שם, וכך זה נראה. אני ישראלי, פטריוט וציוני, וחשוב לי לספר את הסיפור. אבל אני לא רואה את תפקידי במתן ציונים לדרג המדיני או הצבאי. יש שאלות קשות ויש מי שיצטרכו לתת תשובות, אבל התיעוד שלי מתמקד בעיקר באדם הפרטי. אני מתעניין באדם שנמצא בקצה השרשרת: במשפחה שאיבדה את ביתה, בפצוע, בחטוף שחזר, בחייל, במפונה ובמי שאיבד אדם קרוב. חשוב לי לתת להם מקום ולשמוע את הסיפור שלהם. במובן מסוים, אני משמש מגבר לסיפורים ולתמונות שלהם. גם במיצג הגדול שהקמתי על גג עזריאלי היה לי חשוב שלא תהיה אמירה פוליטית. זה אירוע שנוגע לכל עם ישראל, על כל גווניו. בעיניי, מה שקרה כאן גדול יותר מפוליטיקה.”
מה גרם לך לצאת לדרום בבוקר 7 באוקטובר? לא פחדת?
פחד חייב להיות. אם אתה לא מפחד בסיטואציה מסוכנת, כנראה שאתה לא מבין את הסיטואציה שבה אתה נמצא. הפחד שומר אותך בפוקוס ומזכיר לך באיזה סדר גודל של אירוע אתה נמצא. ראיתי בטלוויזיה את הטנדר שנכנס לשדרות. באותו רגע לא הבנו בכלל את היקף האירוע ולא ידענו לאיזו סיטואציה מסוכנת אנחנו נכנסים. באותו בוקר נקלעתי להתקלות עם מחבלים. ירו עלינו, שכבנו על הרצפה והמכוניות רוססו בכדורים. היינו שלוש מכוניות עם צלמים וכתבים, ויצאנו משם בחיים. אתה לא יכול לסכן את החיים שלך בשביל תמונה בעיתון אבל בשביל תיעוד היסטורי, כן. זה אירוע שהוא לא רציונלי. גם בצילום מלחמה בחו”ל חייבת להיות מעורבות ותחושת משמעות, אבל לצלם את ‘החצר האחורית שלי, את הבית שלי’, מורכב וקשה הרבה יותר. עם הזמן נוצרו גם קשרים אישיים עם האנשים שתיעדתי. ליוויתי חטופים שחזרו, משפחות ופצועים שעברו תהליכי שיקום ארוכים וקשים. אתה נקשר אליהם ברמה האישית.”
יש חוט מקשר בין העבודה שלך במלחמה לבין התיעוד בבתי החולים בתקופת הקורונה?
“החוט המקשר הוא טוטאליות. אני לוקח כל משימה בצורה יסודית, עמוקה ומוחלטת ככל האפשר. אבל התקופה הזאת חריגה גם בעוצמות הרגשיות שלה וגם במשך שלה. מדובר בכמעט שלוש שנים של עבודה אינטנסיבית, בלי הפסקה כמעט. יש תחושה מתמדת שאולי אני לא עושה מספיק, שאולי יש עוד סיפור שצריך לתעד, עוד פרויקט שצריך ליזום, עוד דרך שבה אפשר להביא את החומרים לקהל.”
עד כמה קשה להביא את הסיפורים האלה לקהלים בינלאומיים?
“זה הפך למורכב מאוד. סיפורים על ישראל הפכו לפחות פופולריים במקומות מסוימים, וקשה לשכנע כלי תקשורת ומוסדות תרבות לעסוק בהם. נתקלתי במוזיאונים שרצו להציג תערוכות, אבל בהמשך חששו מוונדליזם או מפגיעה בשמם ובחרו לא להציג אותן כפי שתוכנן. אבל זה לא פוגע במוטיבציה שלי. להפך, זה גורם לי להתעקש יותר. יש הרבה דיסאינפורמציה בעולם. יש אנשים שכבר לא זוכרים את 7 באוקטובר, ויש כאלה שמפקפקים במה שקרה. לכן אני מרגיש שיש חובה מקצועית להשתמש בכל כלי אפשרי: תערוכות, ספרים, כתבות, הרצאות, מיצגים ורשתות חברתיות.”
אתה מתעד גם פוסט טראומה ושיקום. איך כל מה שראית השפיע עליך?
“אני לא מאובחן, אבל אני ב- 100% PTSD. אני חושב שהרבה מאוד אנשים בישראל אינם אותם אנשים שהיו לפני 7 באוקטובר 2023. כל אחד נחשף לדברים בצורה אחרת, וכל אחד נפגע באופן אחר, אבל זו טראומה שנגעה באוכלוסייה כולה. גם מי שלא פגש חטופים, משפחות או פצועים באופן יומיומי, חי בתוך מציאות של מלחמה, אזעקות, טילים ומקלטים. היו ילדים ששהו במקלטים במשך שבועות. זו הייתה תקופה מפחידה. כשיש אירוע, אני יוצא החוצה לתעד ולא נכנס למקלט. זה חלק מהמקצוע ומהבחירה שלי. אני צלם כבר 35 שנה. התחלתי באינתיפאדה הראשונה, עברתי את שנות הפיגועים, את מלחמת לבנון השנייה, מבצעים בעזה, ההתנתקות וליווי יחידות מיוחדות. אבל גם עבורי, התקופה הזאת שונה מכל מה שהיה קודם.”
ספר על שני הספרים שהוצאת
“הספר הראשון נקרא ‘שבעה באוקטובר’. התחלתי לעבוד עליו בפברואר ובמרץ 2024, כשהמציאות עוד השתנתה כל הזמן ולא היה ברור לאן הדברים הולכים. היו ימים שבהם עבדתי על הספר, יצאתי לצלם, חזרתי והחלפתי תמונות שכבר בחרנו, כי בכל יום נוצרו חומרים חדשים שהרגישו חיוניים. הספר יצא ביולי 2024. הוא כולל את בוקר 7 באוקטובר, את הימים שאחריו, את הקיבוצים שנפגעו, את מסיבת נובה, את שובם של חטופים בעסקאות הראשונות ואת פעילות צה”ל בעזה, כולל תיעוד מהלחימה ומהמנהרות. הספר השני, ‘השיבה באוקטובר’, ממשיך את ציר הזמן מהמקום שבו הסתיים הראשון. הוא עוסק במאבק משפחות החטופים, בשובם של החטופים, בזירות שנפתחו בהמשך בלבנון, בסוריה ובעזה, וכן בפצועים, בשיקום ובפוסט טראומה. הייחוד של הספרים הוא שהסיפורים כתובים בגוף ראשון. אנשים רבים שתיעדתי כתבו בעצמם על חייהם ועל מה שעברו. היה לי חשוב שהקול שלהם יהיה נוכח, ולא רק המבט שלי כצלם.”
דיברת על ‘ספר לבן’ בעתיד. מה יהיה בו?
“הספר הראשון שחור, השני אפור, והשאיפה היא שיום אחד יהיה גם ספר לבן. הוא יעסוק בתקומה, בשיקום, בחזרה לשגרה, בתקווה, אולי גם בשלום עם השכנים ובעולם טוב יותר. אני מקווה שלא נצטרך לחכות לו יותר מדי זמן.”
על מה אתה עובד עכשיו?
“אני ממשיך לתעד גם את ההרס וגם את הבנייה מחדש. אני מצלם שכונות שנהרסו בקיבוצים לצד שכונות חדשות שנבנות. אני ממשיך ללוות חלק מהחטופים שחזרו ואת המשפחות שפגשתי לאורך הדרך. לאחרונה צילמתי את עומר שם טוב לכתבה ואת גיא גלבוע דלאל עבור ספר שהוא כותב. במקביל אני עסוק במיצג הגדול בעזריאלי, בהשקת הספר החדש, בתערוכות ובהרצאות. בהרצאה בלונדון אני מנסה, בתוך שעה אחת, לספר את סיפור התקופה דרך האנשים שתיעדתי. אני מדבר על הבחירות המקצועיות, על הדרך שבה אני מחליט אילו סיפורים להציב במרכז, ועל הדיאלוג שנדרש כדי שאנשים יאפשרו לי ללוות אותם ברגעים המורכבים ביותר בחייהם. המטרה היא שהסיפור לא ירד מסדר היום, ושימשיכו לראות, לשמוע ולזכור.”
ומה יוצג בתערוכה בלונדון?
התערוכה תעסוק בעיקר בפרויקט “אז והיום”. קורן חוזר למקומות שבהם צילם ב- 7 באוקטובר ובימים שאחריו ומצלם אותם שוב, מאותה זווית ומאותה נקודת מבט. לצד ההרס יוצגו גם השינויים והתקומה, מתחנת המשטרה ההרוסה בשדרות שהפכה לפארק הנצחה, דרך הבתים שעדיין עומדים שרופים בניר עוז ועד השכונות החדשות שנבנות בבארי. המטרה היא להראות מה השתנה, אך גם להזכיר שהסיפור עדיין לא הסתיים.”
עדות מצולמת: הסיפורים שמאחורי התמונות
ביקורו של קורן בלונדון, הכולל תערוכה והרצאה, מתקיים ביוזמת ההנהלה הציונית בבריטניה ובאירופה, בשיתוף שגרירות ישראל ובהפקת טלי צמח. מתן בר נוי, נציג ההנהלה הציונית בבריטניה ובאירופה, הוקפץ מבית הכנסת לשירות מילואים בצו 8 בבוקר שמחת תורה 2023. לדבריו, כבר בימים הראשונים לאחר המתקפה עלה הצורך לחשוב על היום שאחרי, ועל הדרך לספר את מה שכמעט בלתי אפשרי לתפוס ולשמר את האירועים בזיכרון לדורות. התיעוד של קורן מעניק עדות חזותית לאסון, לנרצחים, לחטופים ולנפגעים, ומאפשר לקהילה הישראלית והיהודית בלונדון לפגוש מקרוב את הסיפורים שמאחורי התמונות.
סרקו להזמנת כרטיסים
