ממשלת ישראל אישרה ב-2008 את מדיניות השמיים הפתוחים, מה שהיה אמור לעודד את התחרות בתחום התעופה האזרחית ולתרום לירידה משמעותית במחירים. שאול מופז, שהיה אז שר התחבורה, בישר בצהלה על יום חג לצרכן ולתעופה, מדורי הצרכנות כבר עשו חשבונות עם השוואות לנעשה בשמי אירופה הזולים, אבל מאז לא רק שמופז כבר לא שר, אלא שבפועל המחירים לא מפסיקים לעלות.
מה שהתחיל כחגיגה – עם כניסתן של חברות לואו-קוסט, כמו תומסון ובי.אם.איי – הותיר רק את איזיג’ט עם טיסה יומית אחת, שמחיריה לא תמיד אטרקטיביים ולעיתים אפילו גבוהים משל החברות הסדירות – אל על ובי.איי. למרות זאת, איזיג’ט עדיין שולחת את הנוסע המסכן למלחמת אחים, כדי לתפוס לעצמו כסא כלבבו, מה שממחיש עד כמה השמיים לישראל אינם פתוחים.
נכון, תמיד יהיו כאלה שירגישו גאווה לאומית לשלם מחירים מפולפלים עבור התענוג לטוס בחברה פרטית, כמו אל על, אבל מה עוד אפשר להציע לישראלי שמתגורר בלונדון ורוצה לבקר בישראל, אבל לא בכל מחיר? מתברר שעם קצת תושייה והשקעה שלא דורשת יותר מכסא ומחשב, ניתן לחסוך אחוזים משמעותיים מעלות הטיסה, וכשמדובר במשפחה או בבני זוג – החיסכון מוכפל וכבר כמעט שווה כל טלטול.
ביקשנו מקוראינו לשתף אותנו בניסיונם להגיע לארץ ועולה תמונה מעניינת שלפיה, מלבד שחייה, אין כמעט דרך או טיסת חיבור שלא נוסתה.
ציריך
זהו נתיב מומלץ במיוחד על ידי רבים, גם מהסיבה הפשוטה שבטיסת חיבור כדאי לסמוך על דייקנות ואמינות, ובאלה השוויצרים עדיין מנסים להוכיח את עצמם. לורן פלוסקר, למשל, הזמינה טיסה לישראל ב-20 בדצמבר לשבועיים. את ההזמנה היא ביקשה לבצע במועד יחסית קרוב לטיסה, מה שמייקר אותה, אבל התברר שאת הכרטיס הזול מלונדון הציעה דווקא אל על (569 פאונד) ולא איזיג’ט (600 פאונד, וזה עוד בלי אגרת מזוודה או עמלת צ’ק-אין מזורז, למי שמעוניין). מספר ימים אחר כך, עלה מחירה של טיסת אל על ב-70 פאונד. הישועה של פלוסקר הגיעה מסוויס אייר (דרך האתר www.budgetair.co.uk) – כרטיס בעלות של 414 פאונד דרך ציריך הכולל גם ביטוח מפני ביטול הטיסה. הארווי גארפילד סיפר שההמתנה בציריך היא רק 50 דקות. הוא טס ביוני האחרון ושילם 320 פאונד, אל על ובי.איי רצו 550 פאונד ואיזיג’ט 440 פאונד. חיסכון אדיר למשפחה בת ארבע נפשות. הבעיה היחידה היא שהטיסה יוצאת ב-6:30 מהית’רו…
ג’נבה
על ניסיון נוסף לטוס דרך שווייץ סיפר דני אונגר, שהפליא לעשות כשמצא את החיבור בג’נבה, במקרה שלו, למענג במיוחד. אני מוצא שטיסות עם חניית ביניים מתאימות לי. זו לא רק שאלה של מחיר, אלא גם של נוחות, מסביר אונגר. הטיסה יוצאת משדה התעופה של הסיטי, שאותו אני אוהב במיוחד והצ’ק-אין אפשרי גם 25 דקות לפני הטיסה, שלא לדבר על המרחק הקצר מהטרמינל לשער, לעומת המרחקים שגומאים בשדות התעופה הגדולים. בג’נבה ניצלתי את שש שעות ההמתנה לטיסת ההמשך כדי ליהנות מארוחה נהדרת בעיר (עשר דקות ברכבת עם כרטיס חינם לשעה שמקבל כל תייר) ואפילו כדי לתקן את שעון הרולקס שלי בחינם ובמקום, מה שבלונדון היה עולה לי 400 פאונד ושלושה שבועות המתנה.
ברצלונה
דני אונגר ממליץ לנסות לטוס לישראל גם דרך ספרד. טסתי לברצלונה באיזיג’ט, במחיר של 70 פאונד ומשם בחברת ויולינג איירליינס הספרדית לתל-אביב ב-80 אירו לכל כיוון, ובאותו יום שבת שבו טסתי, היו ארבע טיסות מברצלונה לנתבג, הוא מספר.
איסטנבול
היו זמנים, עד לפני כעשור, שרכבת אווירית נמתחה בין ישראל לבין טורקיה, כשמאות אלפי ישראלים יצאו לחופשות הימורים והטיסות היו בחצי חינם. מאז סגירת בתי הקזינו בלחץ המוסלמים הואט הקצב וגם היחסים עם ממשלת ארדואן לא מלבבים, אבל עדיין שווה לנסות לטוס דרך איסטנבול.
השוואה אקראית של טיסה באותו יום ובאותה שעה (טיסה לישראל ב-8 בדצמבר וחזרה ב-15) מגלה מידע מעניין. טיסה של טורקיש איירליינס מהיתרו נוחתת באיסטנבול ב-4:20 בבוקר ושלוש שעות ורבע אחר כך ממריאה הטיסה לנתבג. הדרך חזרה קשה פחות, כי הטיסה מתל-אביב יוצאת אחר הצהריים והנחיתה בהיתרו אחרי החיבור באיסטנבול היא בשעה מאוד סבירה (22:15). העלות? זול בטירוף – 320 פאונד, כולל מיסי נמל. במחיר כזה שווה להישאר יום באיסטנבול ועדיין ייצא יותר זול מאל על, שהמחיר הכי זול שלה לאותם תאריכים הוא 410 לישט. באיזיג’ט מציעים באותו יום מושב ב-397 פאונד (כולל עלות מזוודה).
אמסטרדם
בדיקה בחברת קיי.אל.אם לתאריכים זהים בדצמבר מעלה שגם הדרך לנתבג העוברת באמסטרדם זולה מאיזיג’ט ואל על – 365 פאונד, כשרק בדרך חזרה נדרשות שמונה שעות המתנה, שניתנות למיצוי בבילוי באמסטרדם הקרובה לשדה התעופה. יצויין כי ניתן לחסוך גם פה, אם את הטיסות מלונדון לאמסטרדם וחזרה עושים בחברות הזולות. החיסרון: חברת התעופה לא דואגת למעבר המזוודות, אלא הנוסע נדרש לעשות זאת.
רמי כחלון, למשל, ניסה לטוס לאמסטרדם בדרך מקורית. הוא טס באיזיג’ט לאמסטרדם וממנה לתל-אביב בארקיע שמציעה, לדבריו, טיסות בפורמט של ריאן אייר, כלומר ללא ארוחות. המסע עלה לו בסך הכול פחות מ-300 פאונד.
פראג
אומרים שזה דווקא לא רע להתרגל לאווירה קפקאית בדרך לארץ, במיוחד אם מטרתכם היא, בין השאר, גם לפתור בעיה כלשהי במוסד ממשלתי… פראג מציעה את המקור, והדר סלע מעידה על עצמה שעשתה את הדרך ממנצ’סטר לתל-אביב ובחזרה דרך פראג מספר פעמים ובהצלחה. הבעיה היחידה, לדבריה, היא המתנה ממושכת של שמונה שעות לטיסת ההמשך ללונדון, כשבנמל הנתיבות הצ’כי ממהרים לסגור כבר בעשר בלילה את שירותי המזון והמשקאות.
מילאנו
טלי קורן, זמרת-יוצרת ישראלית המתגוררת בלונדון, ממליצה על טיסה דרך מילאנו, כתחנה מוזלת ומענגת בדרך לישראל. הרבה יותר זול, היא טוענת. הגענו באליטליה למילאנו. לטיסת ההמשך חיכינו בבר על יין קיאנטי וקצת נקניקים וזה היה מאוד נחמד לעשות הפסקה כזאת. החיסרון הוא שלפעמים בקונקשן המזוודות לא מגיעות ופעם אכן נתקענו עם מזוודה שלא הגיעה איתנו, אלא רק למחרת. לקורן יש טיפ חשוב נוסף: נהניתי מפעמיים דיוטי-פרי, בנתבג ובמיוחד במילאנו, כי האווירה שם שונה ובעיקר כי יש גם חנויות בגדים.
בריסל
נועם אפק ממליצה על בלגיה כתחנת ביניים. הניסיון שלי עבר ללא בעיות. אני בעד!, היא אומרת. לדעתי, זו שאלה של זמן וכסף. אם יש את הזמן, זה יכול לחסוך הרבה כסף, אבל צריך לקחת בחשבון את שעות ההמתנה בין הטיסות.
לעומת זאת, ישנם כאלה הממליצים להימנע מחניות ביניים, גם אם העלות יותר גבוהה. בני משפחתי ניסו את זה, ונכון שזה היה זול יותר, אבל זה האריך את הנסיעה בשש שעות – פשוט לא שווה את זה, טוען מרטין שוגרמן. למרות ששמענו גם על אפשרויות של טיסות דרך ירדן (רויאל ג’ורדניאן מהיתרו עם חניית ביניים ברבת עמון, או איזיג’ט בשילוב עם ארקיע), אחרים המליצו להימנע מתחנת ביניים באחת ממדינות ערב. מה שכן, סופגניות מחלקים רק באל על!
