תככים, סכסוכים, מזימות, מיני נקמות, נאפופים, רגעים של תשוקה, משחקי ירושה ומוזיקה עממית סוחפת חוברים להם יחדיו למערבולת צבעונית גועשת ומהנה בהפקה החדשה בתיאטרון הלאומי. זהו המחזה, Liolà, מאת לואיג’י פירנדלו משנת 1916, שזכה לעיבוד חדש וקצבי מאת טניה רונדר ובבימויו של ריצ’ארד אייר, לשעבר מנהלו האמנותי של התיאטרון הלאומי.
לעומת מחזות פילוסופיים ועמוקים יותר של פירנדלו, ובראשם שש נפשות מחפשות מחבר, ליולה מצטיין בנימה קלילה ומלאת הומור. ההפקה מתכתבת בחלקה עם הסרט, כאוס, של האחים טביאני, שהתבסס לכשעצמו על סיפורים קצרים מחייו של פירנדלו. העלילה עשויה להזכיר תבנית של אופרות סבון פופולריות: בכפר סיציליאני קטן כמעט ולא נותרו גברים (הם נסעו לחפש עבודה ברחבי איטליה). הנשים והילדים נותרו מאחור, ובנות המין היפה מתנחמות בזרועותיו הזמינות של ליולה, צעיר מלא חיים ושופע חן וקסם אישי. הוא מגדל (בעזרת אמו) שלושה ילדים משלוש נשים שונות ועוד ידו נטויה.
הרכילות הכפרית הדשנה מתרכזת בעובדה שלעשיר המחוז ובעל הקרקעות, סימונה, אין אפילו ילד אחד מאשתו הצעירה ממנו בשנים רבות, שלו יוכל להוריש את הונו הרב. העלילה מסתבכת כשליולה שוכב עם בת האחיינית של סימונה. הסיפור בוחן, בין היתר, את הקשר הברור בין פוריות ומעמד חברתי, ואת מורכבות הכבוד המשפחתי והחיים בקהילה קטנה ורוחשת יצרים, קנאות ולשונות רעות (גם בהתחשב בעובדה שרוב תושביה נשים).
עץ זית גדול מטיל את צלו המפואר על הבמה היפהפייה והמושקעת בעיצובו של אנתוני וורד. תזמורת חיה מלווה את כל ההתרחשויות במוזיקה סיציליאנית מקורית, שהלחין אורלנדו גוך, עם האקורדיון והגיטרה הסיציליאניים הבלתי נמנעים. השחקנים מתפקדים גם כמקהלה, האנסמבל תוסס וכולם שרים ורוקדים, אבל שילוב המוזיקה הוא אורגני וטבעי והתוצאה מצליחה להישאר כל העת מחזה ולא מחזמר.
להקת השחקנים היא על טהרת אירלנד דווקא, והמבטאים בהתאם לא נעשה ניסיון מלאכותי לחקות מבטאים סיציליאניים, כמו בעוד סדרת מאפיה, ואחרי רגע או שניים הקהל זורם עם הנתון החדש ועם ההכלאה התרבותית הבלתי מובנת מאליה, ללא כל הפרעה.
לסיכום, ערב מבדר של תיאטרון מובטח לכל.
