המצב בלונדון הולך ומחריף, כאשר בתים הופכים בהדרגה ליקרים יותר, כתוצאה ממשקיעים עשירים המוציאים את כספם על הנתח הגבוה של השוק. הם משקיעים, אך לא בהכרח מתגוררים באיזורים נחשבים אלו, והתופעה הזו חוזרת ונשנית.
אם, לדוגמה, מסתובבים בשעות הערב באיטון סקוור, הנחשב לאחד האיזורים הנחשקים והאלגנטיים ביותר בעולם, ניתן בקושי לראות הבהוב אור מהבניינים, מלבד תאורת הרחוב ומספר מועט של חלונות בקומות הקרקע. ניתן לראות בסך הכול דירה אחת מוארת, אם מגיעים להצטלבות עם איטון טראס. אך דירה זו – שהייתה בבעלותם של גורו האמנות, צ’ארלס סאצ’י, ואשתו השפית הטלוויזיונית, נייג’לה לוסון (שניהם יהודים) – אינה מאוכלסת. השניים עברו לצ’לסי והעמידו אותה למכירה. מצב זה גורם לי לתהות – מה המטרה של נכסים אלה, אם הם נמכרים בעשרות מיליוני פאונד אך עומדים להם ריקים ושוממים?
מה שהופך את המצב לגרוע הרבה יותר הוא שבנוסף לכך שבעלי הבתים מבלים זמן מועט בלונדון, הם גם אינם מוציאים כספים רבים באיזור מגוריהם. נכון, זה אמנם מאוד נוח ליזמים ולסוכנויות הנדלן שאנשים אלה קונים בתים, אך תרומתם של המשקיעים ללונדון ולבריטניה היא מזערית. זה לא נראה צודק.
ישנה פרצה בחוק, שלפיה, כל מי שקונה נכס בשם של חברה כלשהי ישלם את מס הבולים רק עבור המניות – בשיעור של 0.5 אחוז – במקום מס של חמישה אחוזים על כל נכס ששוויו מעל מיליון פאונד. בשנים האחרונות, ניצול הפרצה הזו הולך וגובר. בפרוייקט הייד פארק 1 בנייטסברידג’, לדוגמה, מלבד קומץ זעום, כל הדירות נמכרו לחברות מחוץ למדינה. אם אוסבורן לא יפעל בנושא זה, משרד האוצר עלול להפסיד עשרות מיליוני פאונד כאשר דירות אלה יימכרו שוב, וחלקן נמצאות בשוק כבר עתה. אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
נראה כי אוסבורן לא הגזים כשאמר שהוא יפעל בחומרה. אם ניקח לדוגמה את הנכסים ששוויים חמישה מיליון פאונד, על פי החוקים החדשים, למיטב הבנתי: מי שרוכש את הנכס בשמו הפרטי ישלם שבעה אחוזים למס בולים (SDLT) או 350 אלף פאונד בתור עלות חד-פעמית בעת המכירה. לעומת זאת, מי שרוכש בתים בשם החברה יצטרך לשלם 15 אחוזים למס בולים (או 750 אלף פאונד). סעיפים אלה כבר חלים על כל חוזה רכישה.
החל מאפריל 2013, יהיו תוספות של עלויות שנתיות לבתי מגורים בבעלות חברות: 15 אלף פאונד לשנה על נכסים ששוויים 2-5 מיליון פאונד, 35 אלף פאונד לנכסים ששוויים 5-10 מיליון פאונד, 70 אלף לנכסים בשווי 10-20 מיליון פאונד ו-140 אלף לשנה לנכסים מעל 20 מיליון פאונד. בנוסף, בעת רכישת נכסי מגורים על ידי חברות יתווסף חיוב של מס רווחי הון, אבל זה לא חדש.
מטרת הממשלה היא ברורה – להפסיק את הלגלוג של עשירי העולם על מערכת המיסים הבריטית. הם מתחמקים מתשלום הוגן, בעוד שלאחרים אין ברירה אחרת מלבד תשלום המיסים. מטרה זו ראויה לשבח.
כמובן שמספר דקות לאחר שהוכרזה החקיקה החדשה, החלו כבר חשבונאים ועורכי דין במשימתם למצוא דרכים לעקוף את השינויים הללו והם כנראה יצליחו למצוא תחבולה חדשה. נותר רק לחכות ולראות עד כמה ערמומית תהיה תחבולה זו וכיצד רשויות המס בבריטניה יצליחו לרדוף אחר מתחמקי המס וללחוץ עליהם לשלם את חובותיהם.
לא ברור מה גרם לממשלה לשנות את דעתה ולבלום את פעולותיהם של מנצלי הפרצה בחוק, מאחר שלפני כן היא לא גילתה התעניינות מיוחדת בנושא זה. אבל נותר רק לאחל לה בהצלחה.
