בכניסה לתערוכתו של ריצ’ארד פרינס, בגלריית סרפנטיין, מקדם את פני הצופים מזבח מסתורי, שמתנשא מעל עמוד בצבע ורוד-אפור חיוור. לוקח כמה שניות להבין שהאובייקט המוזר הזה, שנראה כמו הכלאה בין ציור מופשט לספסל מינימליסטי ומזכיר בהצבתו הדתית קבר, הוא בעצם מכסה מנוע של מכונית אמריקאית גדולה, אשר לוטש עד העצם בשפכטל למכוניות.
האובססיה של פרינס עם מכוניות ממשיכה בעבודה אחרת מכוסה מכונית ביואיק גדולה בהדפסי בחורות ערומות שהופכים את המכונית לאובייקט תשוקה גברי אולטימטיבי. לא צריך להתאמץ כדי לנחש מה דעתו על אמריקאים, האמנות שלהם והמכוניות שלהם.
פרינס, יליד 1949, הוא תוצר של הסיקסטיז. הוא השתתף בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ב-1968 וחייו צבועים במחאות ומרד. בשנות ה-60′ עבד במגזין ‘טיים-לייף’ והחל לאסוף דימויי עיתונות ופרסומות, אותם גזר מתוך מגזינים והשתמש בהם ליצירת צילומים, פסלים וציורים, שעסקו בזהות אמריקאית ובצרכנות. הפריצה הגדולה שלו הגיעה בסוף שנות ה-70′ כשהתחיל לצלם מחדש צילומים מסחריים, אותם הציג כעבודות מקוריות. אחת העבודות האיקוניות הללו היא ללא כותרת (קאובוי), שנלקח מפרסומת המרלבורו-מאן המפורסמת. פרינס הסיר מהפרסומת המקורית את הלוגו והותיר אך ורק את הדימוי האיקוני של המרלבורו-מאן: גבוה, נאה, צרוב שמש, כמו גיבור מיתי של עולם הולך ונעלם. הדימוי הזה, נטול הלוגו, צולם מחדש ובכך הפך את מסחריותו של הדימוי לצילום מקורי.
ההצלחה הגדולה המיוחסת לפרינס כרוכה, לפיכך, בהפיכת חוסר מקוריות למשהו מעניין באמצעות אקטים של ניכוס ובלבול תפיסת המציאות שלנו, על ידי בחירה וייצוג של דברים שכבר קיימים. חשיבותן של העבודות שלו הן בביקורתיות שלהן ובאופן שבו הציגו תפיסה חדשה בקשר לזכויות יוצרים ומושגים כמו מקוריות וערך אמנותי.
דימוי הקאובוי מזכיר לנו שרעיון המערב הפרוע הוא תוצר של קונספט ושל בדיה, אך אינו מסתיר את העובדה, שהניכוס שפרינס עושה לדימוי הזה, גם הוא בדיה או מראה עקומה שמשקפת את החברה הצרכנית בה אנו חיים. מורכבות עבודותיו נובעת מכך שקשה להחליט אם הן מבקרות את תרבות הצריכה, או מתפקדות כסימפטום שלה. הנקודה הזו הומחשה היטב כשב-2005 נמכר הצילום הזה במכירה פומבית ביותר ממיליון דולר.
דוגמה נוספת ליחסים המורכבים הללו באה לידי ביטוי גם בסדרת הבדיחות המונו כרומטיות שלו אותה החל ב-1987. הדפסי הבדיחות הפופולאריות הללו, שעוקצות באירוניה את שוק האמנות, נוכסו מזמן בידי אותו שוק אמנות אותו הן ביקרו. העבודות נמכרו בהצלחה ובכך העלו שאלות נוספות בקשר לאותנטיות וערך.
התערוכה בסרפנטיין עמוסה בדימויים אופייניים לפרינס: קריקטורות, עטיפות רומנים זולים, אופנועים, צילומי זוהר ופורנו שנראים כמו מחקר אנתרופולוגי שמציג את אמריקה בפני אמריקה, בשני קצוות הספקטרום האסתטי. אולם השאלה היא האם צריך לקחת את פרינס ברצינות, להתפתות למשחקים שלו ולצפות למשהו מהאמנות שלו. הוא אמנם זה שהמציא את הניכוס, הראשון שגנב את דימוייו מעבודות של אנשים אחרים ומתרבות גבוהה ונמוכה, אבל כל זה היה בשנות ה-70 והתחושה היא שמאז הוא חוזר על עצמו. לכן, יכול להיות שהדרך לפענח את התערוכה הזאת, המוצגת בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, כ-30 שנה אחרי שהרעיונות של פרינס החלו לצוץ בשטח, הוא כשריד של עבר פרה-היסטורי בתרבות האמריקאית.
