כשספי קדמי רק החל את לימודי התואר השני שלו במנהל עסקים בלונדון ביזנס סקול, הוא נתקל בסטודנטית מאחת ממדינות ערב העוינות את ישראל. קדמי (31), בחור ידידותי במיוחד, ניגש, אמר שלום והציג את עצמו, אבל חברתו לספסל הלימודים לא הגיבה בחמימות המתבקשת. היא פשוט אמרה לי שהיא לא יכולה לדבר איתי, הוא נזכר.
הרבה ישראלים היו אולי מוותרים וממשיכים הלאה, אבל קדמי החליט לנסות שוב. חייכתי, הוא מספר, ואמרתי לה בערבית שלא ככה מגשרים על פערים. תוך זמן די קצר נעשינו חברים טובים. זה לא שהפכתי אותה לציונית, אבל פתאום היא רואה את בני האדם שמאחורי המדינה. השנה היא התחילה ללמוד עברית.
את הסיטואציה הזו, בווריאציות שונות, מכירים לא מעט צעירים שלומדים כאן. לא פשוט להיות סטודנט ישראלי באנגליה: אל הקשיים המובנים במדינה זרה מתווספת המחויבות הלא כתובה לייצג את מדינת היהודים בכל ויכוח פוליטי, גם אם מעולם לא התיימרת לייצג אף אחד. ובמציאות שבה ביותר ויותר קמפוסים באנגליה נשמעות קריאות לחרם על ישראל, קשה עוד יותר לעמוד בודד במערכה.
כדי להתמודד עם תחושות אלה ולסייע לצעירים הללו להכיר ולהתחבר לעוד אנשים במצבם, התקיים ב-26/1, חודש בדיוק לפני שבוע האפרטהייד, הכנס הראשון לסטודנטים ישראלים בבריטניה. הכנס – שאורגן בשיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית, אגודת הסטודנטים היהודים (UJS), הבית הישראלי, המחלקה לפעילות בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית והפדרציה הציונית – נולד כדי לאפשר לאקדמאים הצעירים הזדמנות ייחודית לנטוורקינג באווירה מעט פחות מעונבת מזו של הקמפוס הבריטי הממוצע, ובעיקר כדי לספק להם מעט טעם של בית חם בחורף האנגלי.
ליצור רשת חברתית חדשה
קשה לקבוע כמה סטודנטים ישראלים לומדים היום באנגליה. מדברים על סביבות ה-1,000, אבל קשה מאוד לדעת כי יש המון שבאים עם דרכון אירופי ואז מבחינת הבריטים הם בכלל לא נחשבים ישראלים, מסבירה אורלי גולדשמידט, שליחת הסוכנות היהודית לבריטניה לענייני סטודנטים.
גולדשמידט, אחד הכוחות המניעים מאחורי הכנס, היא הראשונה שממלאת את תפקיד השליחה לענייני סטודנטים, מה שמעיד יותר מכל על כמות הצעירים שנוהרים לאי הבריטי מישראל. זה תפקיד מאוד מאתגר, בעיקר משום שאף אחד לא מילא אותו לפניי, היא מעידה. הצורך בו נולד מכיוון שזו תקופה לא קלה להיות בה סטודנט ישראלי בחול, ואנחנו רוצים ליצור רשת חברתית של ישראלים ויהודים בין קמפוסים ואוניברסיטאות – משהו שיעזור להם לבוא ללימודים בגאווה ולהראות שישראל זה הרבה מעבר לפוליטיקה וסכסוך.
הכנס מהווה הזדמנות עבור גולדשמידט לפגוש את הסטודנטים ולהבין איך היא יכולה לסייע להם. ממה שנתקלתי בו עד עכשיו, הם בעיקר רוצים להכיר אחד את השני, ברמה הכי בסיסית. לחלקם זה חסר, והם חווים איזושהי בדידות. בסופו של דבר, עם ישראלים הכול יותר זורם, הכול מרגיש בבית.
עשרות הסטודנטים שלא נרתעו מהגשם והתייצבו בבוקר יום ראשון חורפי בכנס בקמדן טאון, זכו, בין השאר, לשמוע דברים מפי סגן השגריר בבריטניה, איתן נאה; ראש מחלקת חברה אזרחית בשגרירות, איסמעיל חאלדי; ונשיא ה-UJS ג’ו טארש. אני מוקסמת מהסטודנטים שהגיעו לפה, אמרה באירוע שרון בואנוס, מנהלת הבית הישראלי בבריטניה. החומר האנושי פה מדהים, ושאנחנו מפגישים אותם קורים דברים חיוביים. נוצרים פה חיבורים בין ישראלים מכל רחבי הממלכה, ואנשים לומדים דרכים חדשות להתמודד עם מצבים לא קלים בקמפוסים שלהם.
נקודת השפל בשפילד
אחת מאלה שהתייצבו מול סיטואציה מורכבת מהסוג הזה היא נועם יוסף, סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת שפילד. כשיוסף (19) החלה את לימודיה השנה, היא לא הייתה מוכנה לאווירה ששררה בקמפוס. ההתחלה הייתה נורא קשה, היא מספרת. גרתי כבר לפני כן ברומניה והייתי חלק מקהילה יהודית וישראלית, וזה תמיד הרגיש לי כמו בית, בלי שום חשש. אבל בשפילד המצב אחר. כשגיליתי שאיגוד הסטודנטים שלנו תומך בחרם הרגשתי שאני רוצה לעזוב, שאני לא שייכת ולא רצויה פה. זאת למעשה הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהתמודדתי עם אנטי-ישראלים או שהרגשתי אנטישמיות כלפיי.
אחרי ההלם הראשוני, החליטה יוסף לשנות גישה. היא החלה להתערות בחברת סטודנטים ישראלים אחרים, והחליטה להפוך לפעילה בתחום. היה לי מאוד חשוב למצוא אותם ולהתחבר ליהודים בשפילד, חשבתי שזה יגרום לי להרגיש יותר בבית. פגשתי אנשים מקסימים, חמים ואוהבים והתאהבתי בכל מה שקורה שם. בנובמבר היו בחירות לנשיאות ה-Jewish society באוניברסיטה, והרגשתי שאני יכולה להוביל אותה למקום טוב.
יוסף נבחרה לתפקיד, וכבר מרגישה את כובד המעמד. אני רוצה מאוד לחבר את היהודים חזרה למקורות, היא מצהירה. יש לי הרגשה שהם חוגגים חגים מסוימים וקוראים ברכות, ולא ממש זוכרים או יודעים מספיק על הדברים האלה.
ומה לגבי גישור על פערים בינם לבין הסטודנטים האחרים? הפעילים האנטי-ישראלים נותנים מסר מאוד ברור ואגרסיבי שלא ממש נותן הרגשה שיש מקום לדיון או לגשר על פערים. מאוד הייתי רוצה שאנשים יבינו שהתמונה היא לא שחור-לבן, אבל לצערי אני לא חושבת שיש לנו פרטנרים לדיון כזה.
מאוד בא לי להתנער לפעמים ולייצג אך ורק את הדעה הפוליטית שלי על כל המצב, היא מודה. אבל אני יודעת שזה חלק מלהיות ישראלי שגר בחול. כולנו שגרירים באזור שאנחנו גרים בו ומאוד חשוב שנייצג את ישראל. אני מאוד גאה בזהות שלי.
מותו של אריק איינשטיין כאירוע מכונן
לא כולם נאלצים להתמודד עם גישה עוינת. יש סטודנטים שדווקא נהנים מהאפשרות להיות אזרחי העולם הגדול, בלי לשאת על גבם כל העת את החובה לייצג את האינטרס הישראלי בכל ויכוח.
איריס מרגוליס (28), שלומדת גם היא לתואר שני במנהל עסקים בלונדון ביזנס סקול, מספרת שלא נתקלה בתגובות בעייתיות למשמע ארץ מוצאה. תורמת לכך, כנראה, העובדה שאיתה בשכבה לומדים עוד עשרה ישראלים.
התכנית שבה אני לומדת מאוד בינלאומית, היא מסבירה, לומדים כאן סטודנטים מ-80 מדינות, וכשאת מגיעה לפה את מרגישה שנמצאים סביבך אנשים כמוך, שרוצים להתקדם בחיים. בעולם הזה, העולם העסקי, אין ויכוחים פוליטיים. אני לומדת עם סטודנטים מלבנון, מאיראן, ממצרים, מערב הסעודית, מעיראק וכולם אנשים מאוד חברותיים. ברור שבאופן טבעי כישראלי אתה מייצג את ישראל, אבל קודם אני מייצגת את איריס הבנאדם.
על אף הסביבה הבינלאומית, רבים מחבריה של מרגוליס הם ישראלים. אין מה לעשות, יש משהו מאוד חם בלהיות קרוב לאנשים מאותה תרבות, היא אומרת. למשל כשאריק איינשטיין נפטר. זה הרי אירוע מכונן בחברה הישראלית, ואני עצמי גרתי בתל אביב כמה רחובות מהבית שלו, ואתה רוצה לדבר, לחלוק, ופה לאף אחד לא מזיז כלום. הרי האירי והמצרית לא יודעים מי זה אריק. ואז אתה הולך לחברים הישראלים, והם מבינים אותך. זו כרית רכה.
לחיות בשתי מציאויות
גם רן סופר (28), שעובד כבר יותר משנתיים על דוקטורט בהנדסה מכנית באימפריאל קולג’ בלונדון, מצהיר שהתמיכה הישראלית היא פקטור משמעותי במיוחד בהסתגלות לחיי הסטודנט באנגליה. החברים הטובים ביותר שלי כאן הם ישראלים שהכרתי באוניברסיטה או בקבוצה של ‘הסלון הישראלי’, הוא מודה. אין מה לעשות, הדינמיקה כאן מאוד שונה. הרבה פחות מקובל ליצור חברויות שחורגות ממקום העבודה או הלימודים, ואצל החבר’ה מישראל שאיתם אני יוצא לפאבים או לטיולים זה לא ככה. בסופו של דבר אחרי יום עבודה ארוך ומתיש, אני מרגיש צורך לדבר בעברית, לחשוב בעברית ולהיפגש עם אנשים עם רקע תרבותי כמה שיותר קרוב לשלי.
בניגוד לסטודנטים שמנצלים את הריחוק מהארץ כדי להתנתק מהקלחת ולשכוח קצת מהסערות המזרח תיכוניות, סופר, גם אחרי שנתיים, נותר מחובר בווריד לישראל וכל בוקר הוא מתעדכן בחדשות מהארץ. מיד אחר כך אני נכנס לקבוצות וואטסאפ עם החברים מישראל. יש בזה משהו קצת מדכדך, כי אתה מרגיש שאתה חי בשתי מציאויות. בהתחלה ממש התבאסתי מכל מפגש חברתי בארץ שהפסדתי, אבל לאט-לאט אתה מתרגל, ועם הזמן אתה פחות מתגעגע.
מכנים אותנו המאפיה הישראלית
ספי קדמי, המכהן כנשיא המשותף של המועדון הישראלי בקמפוס שלו, נתקל מתוקף תפקידו במצבים מורכבים שבהם נאלץ לייצג את הצד הישראלי. בתקופת מבצע עמוד ענן, למשל, מצאתי את עצמי בסיטואציה שבה אני בשורה אחת עם כהניסטים, שהם לחלוטין לא כוס התה שלי. לכל אחד יש דעות פוליטיות משל עצמו, אבל אני חושב שכשאני מייצג את ישראל, אני חייב לייצג את הספקטרום הרחב יותר של האוכלוסייה. אני לא יכול להציג את המדינה כאילו היא בתווך בין מרצ לחדש, למרות שזה הכי נוח מבחינת הסברה. אבל התפקיד שלי הוא גם להשתיק מישהו שקורא ‘מוות לערבים’ ולהגיד לו שזה לא מקובל.
באותם ימי לחימה בעזה וטילים על ישראל, קדמי בחר לכתוב מייל לבני כיתתו ובו הזמין אותם לדבר עם הישראלים על הנושא. אני לא יכול להבטיח כלום חוץ מהכנות שלי, הוא כתב שם ומספר כי היו כאלה שענו, התעניינו ורצו לדבר.
קדמי, שמתגורר בעיר עם אשתו, נהנה מלונדון גם בלי לחוות את חיי הסטודנט הסוערים. אני אוהב לבוא הביתה ולראות לונדון וקירשנבאום באייפון, הוא מודה. ככה זה: גם אם אנחנו חיים בליבה של בירה קוסמופוליטית וסטודנטיאלית עם אווירה טעונה, תמיד נהנה מאיזה ויכוח פוליטי טוב בטלוויזיה הישראלית. בקמפוס מכנים אותנו המאפיה הישראלית, צוחק קדמי. תמיד אומרים: ‘תשאל את אחד הישראלים, הוא כבר יסגור לך את הפינה’. אין מה לעשות, קשה להתעלם מאיתנו.
