גם שמה של הגלריה ישתנה והיא תיקרא המוזיאון לאמנות עכשווית עבור לונדון. אך לפני השינוי סאצ’י מציג תערוכה חדשה, British Art Now, הכוללת פניני אמנות בריטית לצד עבודות פחות מרהיבות.
על אף שתרומתו היא מהנדיבות ביותר בהיסטוריה של האמנות בבריטניה, לא עבר זמן רב עד שהחלו להישמע גם קולות אחרים שיצאו כנגד קבלת התרומה. הביקורת מופנית כמובן לא נגד נדיבותו של סאצ’י, אלא על טיבו של האוסף, בו ישנן לא מעט עבודות חלשות ולא מעניינות. האוסף גם כמעט ואינו כולל עבודות צילום ומתעלם לחלוטין מווידיאו. מעל לשאלות הללו מרחף שינוי שם הגלריה – הסאצ’י גלרי, כשמה כן היא, שיקפה בסופו של דבר את טעמו של אדם אחד והפיכתה למוזיאון גובלת ביהירות שלא לומר בהולכת שולל.
ביקור בתערוכה British Art Now מחדד את הנקודות הללו. סאצ’י צבר מוניטין בשל יכולתו לזהות כוכבים בעודם סטודנטים ודעתו השפיעה באופן מכריע על קריירות של אינספור אמנים צעירים. הטעם של סאצ’י תמיד התאפיין בנטייה לסנסציוני ולפופי, יש שיאמרו, לפשטני. אולם הזמנים השתנו וכך גם האמנות. מה שבשנות ה-90′ נחשב לבועט נדמה היום לוולגרי, ומבט על תערוכות פרס טרנר בשנים האחרונות מגלה שמינוריות ופואטיקה חזרו לאופנה. אז נכון שבתערוכה אין זכר לרוצחים סדרתיים, ארכיבישופים משופדים ומריה מכוסה בקקי, אבל הטעם נשאר אותו טעם והעדרן של עבודות מורכבות וביקורתיות, שדורשות מהצופה מאמץ וקשב, מקומם ומכעיס.
התערוכה אינה קוהרנטית, מבולגנת ובלתי אחידה, וכוללת עשרות עבודות משעממות וחלשות. יחד עם זאת, היא בהחלט שווה ביקור בשל הפנינים המתחבאות בה, כמו הפסל מאדאם בלבצקי של גושקה מקוגה (בתמונה), בו נראית התיאוסופית הידועה כשהיא מרחפת בשכיבה בין שני כסאות. העבודה, שמדברת על מוות ומיסטיקה מדגישה את המתח העדין בין קודש, אשליה ושרלטנות. דוגמה נוספת היא ציוריו היפהפיים והשנונים של ג’ד קווין, שמצייר נופים אלגוריים רומנטיים, בהם הוא שותל דימויים היסטוריים עכשוויים. בסיכומו של עניין, התערוכה מתיימרת לשקף תמונה של אמנות עכשווית בבריטניה, אבל חשוב לזכור שבסופו של דבר היא מייצגת אך ורק את טעמו הפרטי של אדם אחד ויחיד.
פרטים נוספים במדריך
