נבחרת אנגליה ירדה למקום ה-15 בעולם בדירוג פיפא – הנמוך ביותר מאז 2008. נבחרת אנגליה הצעירה חזרה מאליפות אירופה עד גיל 21 בישראל, כאשר זנבה מקופל בין רגליה, פניה סמוקים מבושה ותסכול, וכאשר אפילו הארסיים שבמבקריה מתקשים למצוא הסבר להדחתה המביכה בשלב הבתים תוך כדי איסוף שלל בלתי ייאמן של אפס נקודות – שלושה משחקים, שלושה הפסדים ומקום אחרון בטבלת הבית.
אז בקיץ הזה, בלונדון, לא ממש נראה שהייאוש נעשה יותר נוח. לפחות לא לפטריוטים אנגלים שוחרי דגל וכדורגל. מאידך גיסא, גם לא צריך לשקוע בדיכאונות. הספורט, מטבעו, הוא מחזורי ומאפשר התרוממויות מהירות מאשפתות לתהילה, באותה אינטנסיביות של נפילות מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. עובדה: עוד לא יבש הדיו על הפסקה הראשונה בכתבה זו, וכבר תגלו שהיא היסטוריה הנדחקת לקרן זווית. מי בכלל זוכר את עלילות סטיוארט פירס, המנג’ר (המפוטר) של אנגליה U-21, כאשר ימי הקיץ הביאו עימם פיטורי-מינויי-חילופי מנג’רים ומאמנים בליגה, אשר בעוד שבועות ספורים אמורים לעצב עבורנו את אחת מעונות הכדורגל המסקרנות ביותר בתולדות הפרמיירליג בכל הזמנים.
זו פעם ראשונה בהיסטוריה בה שלוש מארבע הקבוצות המובילות את הכדורגל האנגלי מחליפות באותה פגרה את האיש העומד בראש הפירמידה המקצועית, המנג’ר. זו יכולה הייתה להיות סתם טלטלה פיקנטית, או פיקנטריה מטלטלת, אבל למעשה זו הפכה לרעידת אדמה בדרגה 10 בסולם פרגוסון, מהרגע שהמנג’ר האגדי של מנצ’סטר יונייטד, סר אלכס, בחר את מאי 2013 על מנת לתלות את המסטיק שלו.
עלילות פרגי בעיר הגדולה הן כה מפוארות, מסועפות ומעוטרות בשפע חסר תקדים של הישגים ותארים, שדי בפרישת המנג’ר הגדול ביותר בהיסטוריה הבריטית כדי להוות עוגן ענק, מרתק ורב השפעה על המשך דברי ימי אולד טראפורד והכדורגל האנגלי. אלא שכמו התחבורה הציבורית בלונדון – ממתינים שעה לאוטובוס ואז מגיעים שלושה ביחד – כך גם הפרמיירליג לא הסתפקה במשק כנפי ההיסטוריה. פרגוסון עוד לא הספיק להתרפק על כל הסופרלטיבים, וכבר נלקחה ממנו הבכורה כי העיניים הופנו לעבר מתחרים פוטנציאליים קוראי תגר. מן העבר השני של הכביש במנצ’סטר, פיטרה היריבה התכולה, מנצ’סטר סיטי, את המנג’ר, רוברטו מנצ’יני, ואילו בלונדון החליטו שהמהפכה לא מתחילה בלעדיהם. ואם כבר, אז כבר – מהפכה אנגלית שתגנוב את ההצגה מכולם: צ’לסי אומרת ביי ביי ראפא בניטס, הלו ז’וזה מוריניו.
אבל עם כל הכבוד לשידודי המערכות וחילופי הגברי בצמרת, הסיפור שלהם הוא קצר מועד. כרגע הוא עדיין מסעיר את הדמיון כי המוח והלב מנסים – כמו בהעברת שלטון בין ראשי ממשלה ונשיאים – להתרגל למצב החדש ולגלגל על הלשון את השמות הטריים: דיוויד מויס, מנג’ר מנצ’סטר יונייטד. אלוהים, כמה שזה נשמע מוזר, אפילו אנכרוניסטי, אחרי 27 שנות פרגי. מנואל פלגריני, מנג’ר מנצ’סטר סיטי. באמת? מנואל מי? פלגריני? המאמן הצ’יליאני הראשון באנגליה – זה הפיתרון של ברוני הנפט והמפרץ למצוקות של איצטדיון האיתיחאד? ז’וזה מוריניו, מנג’ר צ’לסי. זה כבר הרבה יותר מוכר, טבעי – סוג של דה ז’ה וו שמחובר למציאות. זו קדנציה שנייה לפורטוגלי על גשר סטמפורד, פעם שנייה גלידה או קטסטרופה?
אבל בתחרות הפרטית בין שלושת המוסקטרים החדשים, אין למעשה תחרות. איש לא יוכל למויס, ולא בטוח שהוא אוהב את הרעיון. כי לא חשוב מה יקרה לסיטיזנס ו/או לבלוז – אלו השדים האדומים שיגרפו תשעה קבין מתשומת הלב, לפחות בתחילת הדרך העומדת לקפוץ עלינו לטובה בחודש הבא. כל שער, החטאה, גיהוק ואמירה של מנצ’סטר יונייטד מודל 2013/2014 תקבל ממדים ממותיים. הנעליים הענקיות שהשאיר אחריו סר אלכס יתמלאו בכמויות אינסופיות של ניתוחים, פרשנויות וספקולציות, למן הרגע הבכור בו היורש שלו ינסה להמשיך את השושלת, לשמור על המסורת, לסלול את הנתיב המעצב של העידן החדש. מויס, הסקוטי בן ה-50 שסיים קדנציה מרשימה בת 11 שנים באברטון, הוא המועמד הכי דמוי-פרגוסון שאפשר היה למצוא על הפלנטה. אבל זה לא מבטיח לו וליונייטד דבר. מויס החליף כבר כמעט את כל הצוות המקצועי שלו, ינסה בכל כוחו להשאיר את וויין רוני במועדון, ולהביא חיזוק משמעותי (לייטון ביינס? גארת בייל?). אבל אין מקום על פני כדור הארץ שבו כל מהלך שלו ושל חניכיו לא ייבדק בזכוכית מגדלת. בעצם, בטלסקופ.
מצבו של פלגריני במנצ’סטר סיטי אמור להיות נוח יותר גם משום שהוא לא נכנס למגפי אגדה, וגם מפני שסיטי סיימה זה עתה עונה אומללה ונטולת הישג, בדיוק כאשר פרנסיה חיכו להמשכיות אחרי הזכייה באליפות ובגביע בשתי העונות הקודמות. אבל המאמן שעשה פלאים בוויאריאל ומלאגה, לא יכול לצפות לשום הנחות בסיטי אוף מנצ’סטר סטדיום. הוא מונה בגלל האכזבה העמוקה והטרייה, ולכן החרב מונחת על צווארו. מבחן התוצאה של הצ’יליאני יהיה כנראה הרבה יותר מחייב מזה של שכנו – שסביר להניח שיקבל זמן וסבלנות, גם במקרה של פתיחה מגמגמת.
עבור מוריניו בצ’לסי, מדובר בצומת קריטי. המאמן הפורטוגלי הותיר מאחוריו עיי חרבות בריאל מדריד, וגרם נזק קטלני לתדמית שהלכה לפניו עד הסנטיאגו ברנבאו. העונה בסטמפורד ברידג’ היא החשובה בתולדות מוריניו, משום שביכולתה או לשקם את ההריסות, או להוכיח שהוא איבד את זה לא מקרית, כי אם סופית. ומעל מוריניו עומד בעל הבית הגחמתי, רומן אברמוביץ’, שלא לוקח שבויים. הטייקון הרוסי הוא זה שפיטר את מוריניו באמצע העונה ב-2007, ובחר בו עכשיו בשנית רק משום שפפ גווארדיולה חתם בבאיירן מינכן. מוריניו מודע למשא על כתפיו. כבר במסיבת העיתונאים הראשונה שלו הוא טרח להציג עצמו בשינוי אדרת. לא עוד המיוחד, אלא האהוב. בפעם הראשונה הוא מודה שהוא זקוק לאהבה. איזה כיף לנו שמן היציע נצפה העונה גם במסלול החיפוש שלו אחריה.
