בשנים האחרונות הולכת וגוברת התופעה של הרצאות מצולמות, שמטרתן להפיץ רעיונות מעוררי השראה. אחד השמות המפורסמים בתחום הוא TED, ובמהלך שנות ה-2000, גל שטיגליץ היה אחד ממארגני הכנסים שלהם בלונדון. שטיגליץ התחבר לרעיון המרכזי, אבל שם לב שבמקום להניע אותנו, הוועידות האלה גורמות לנו לקנא במי שהצליח. זו אחת הסיבות שהביאה אותו להגות קונספט דומה אבל עם רוח שונה, וכך נולד WOW Talks (רת של Words of Wisdom וגם וואוו כקריאה אוניברסלית).
כמו ב-TED, גם בשיחות של שטיגליץ ניתן למרצים זמן מוגבל לחלוק את סיפורם. אבל אצלו הבמה פתוחה לא רק לאנשים מפורסמים שכבר הגיעו למשהו בחיים, אלא גם לכאלה שיכולים להראות מחויבות למה שהם עושים בהווה, שככל הנראה ישמעו עליהם בעתיד. הבדל נוסף הוא שכל הרצאה מסתיימת בשאלה ולא מסקנה.
אני לא רואה את עצמי בתור מתחרה של TED, אומר שטיגליץ. יכול להיות שאני משחק במגרש דומה. אבל ההבדלים האלה עושים אותי מאוד שונה. יש לי פורמט שיש לו ערך מוסף, שיש אידיאולוגיה מאחוריו.
הדמיון ביניהם מתבטא בחזונו להגיע לקהילה הבינלאומית. מה שהתחיל כהרצאה בבית של חבר בצ’לסי ב-2009, צבר עם השנים הכרה באנגליה, וכיום הכנסים שלו מגיעים לניו יורק, ברלין וישראל. הם מתקיימים במקומות שונים – החל מפסטיבלי קיץ, דרך מוזיאונים ובארים ועד חנויות אפל – וניתנת גם אפשרות לאנשים לצלם את עצמם בווידיאו ולפרסם את סיפורם באתר.
ביום שבו נפלו התאומים
שטיגליץ (41), במקור מחיפה וכיום גר בקמדן, עבר ללונדון באותו יום שבו נפלו התאומים, בעקבות רילוקיישן בחברת ההיי-טק נייס מערכות ולאחר גירושין. אשתו לשעבר חזרה בתשובה, והצטרפה לזרם חרדי קיצוני במאה שערים ובנו בן ה-16 לומד כיום בישיבה תיכונית ברמת הגולן.
נראה שמה שקורה ללא מעט הייטקיסטים מצליחים קרה גם לו. הוא אומנם התקדם בעבודתו, הגיע לתפקיד בכיר והרוויח לא מעט, אבל לאחר כמה שנים, הבין שזה לא מה שהוא באמת רוצה לעשות. את שעות הפנאי שלו הוא הקדיש ללימוד ולצריכת התרבות שהעיר מציעה. עם הזמן, נוצרה דואליות בין מקום העבודה שלו לבין מה שבאמת מעניין אותו, ולדבריו, הוא הפך לרוח רפאים במשרד. גופו היה שם, אבל רוחו החלה לנשוב למקום אחר.
מחוץ לעבודה, ארגן שטיגליץ אירועים חברתיים ספונטניים בלונדון, כמו הרצאות, ערבי התרמה ומסיבות, ובנה רשת חברתית ענפה. בחופשות הוא ערך מסעות מסביב לעולם, שאליהם הזמין גם חברים ומכרים להצטרף: ממשלחת סיוע לבניית כפר אחרי הצונאמי ועד טיול בישראל, שהפך אחר כך למסורת שנתית. את הטיולים האלה הוא החליט לשלב כחלק מוואוו טוקס, וכעת מתכנן חווייה לימודית בארץ באפריל הקרוב, שמטרתה היכרות עם אומת הסטארט-אפ.
כשהסתכלתי על כל החברים שלי באותה תקופה, בשנים 2007-9, ראיתי שני סוגים: כאלה שפחות או יותר כמוני; הייתה להם עבודה טובה, הרוויחו טוב והחיים שלהם נראו די יציבים, אבל המקום שבו הם ‘התעוררו’ היה דווקא כשהם עשו את מה שהם באמת אוהבים, הוא אומר. והיה לי עוד סוג של חברים, שקמו ביום שני בבוקר ולא היה להם דיכאון יום שני… הייתה להם חדוות היצירה, והמקצוע שלהם (vocation) והחופשה שלהם (vacation) היו בעצם אותו הדבר. שטיגליץ החליט לתת לאותם אנשים במה לספר את סיפורם, והכדור החל להתגלגל.
אנשים לא הולכים אחרי נטיית הלב
השינוי ששטיגליץ עבר בחייו עומד בבסיס הפילוסופיה שאותה הוא מנסה להעביר. את ההיי-טק הוא עזב ואת חייו הוא מקדיש לפרוייקט. אני מציע פילוסופיה של גם וגם, אומר שטיגליץ. אני גם ישראלי וגם יהודי וגם בריטי וגם לונדוני, ועוד הרבה דברים אחרים שהופכים אותי למי שאני. היום אני מרגיש שאני הרבה יותר ישראלי מאשר כשחייתי בישראל, כי ההבנה שלי עמוקה ועשירה יותר.
אנשים מבלים את רוב החיים שלהם בלעשות משהו שהוא רק אמצעי להשגת דבר אחר, רק כדי שיהיה להם כסף לעשות את הדברים שהם כן אוהבים. לדעתי זה מעוות, הוא אומר. מדובר, לטענתו, בחוסר מודעות והאתוס ששטיגליץ מציע הוא: לתת השראה לאנשים להתפרנס ממה שהם אוהבים לעשות. עם זאת, הוא מבהיר שהשינוי דורש תהליך הכנה. הרבה אנשים כן הלכו אחרי החלומות שלהם, אבל מצאו את עצמם שקועים בתוך איזשהו עסק שהוא מפלצתי, והם בעצם לא מוצאים את הידיים ואת הרגליים שלהם.
יש חלל עצום במערכת החינוך
שטיגליץ עובד 12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, לא לוקח חופשות ולא מחכה לפרישה. בימי שבת הוא לא נח ובמקום זאת מלמד את הרעיונות שלו במפגשים מצומצמים, המזכירים את תחום האימון האישי (קואוצ’ינג). אין שום אג’נדה דתית או ניו-אייג’ית, הוא אומר. כל הפילוסופיה בנויה לא על תשובות שאני נותן לאנשים, אלא על שאלות. ההתמודדות שלך עם שאלות איכותיות היא זו שמביאה בעצם לבניית המודעות האישית שלך.
המפגשים מתקיימים תחת השם Wow Talks Academy. לשטיגליץ אומנם אין תארים אקדמיים והרמה שלו באנגלית הוגדרה במפגש אחד כמעניינת, אבל הוא נחוש ולהוט ללמד את הידע והניסיון שצבר, שהם לדבריו שווי ערך מבחינת זמן לשניים-שלושה דוקטורטים. הוא מגדיר את עצמו כאוטודידקט ואיש אשכולות (מקדיש כל יום מינימום שעתיים ללימוד) ולא חושש שמישהו ייקח את הרעיונות שלו בעירבון מוגבל: יש המון אנשים שלא למדו באוניברסיטה ושינו את העולם. אני לא צריך תארים כדי להישען עליהם.
עם זאת, כשמקשיבים לרעיונות שלו, אפשר לזהות בבירור תיאוריות ידועות מעולם הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. עשיתי אינטגרציה לכל מיני דברים שלמדתי ובעצם בניתי פילוסופיה שלמה וכלים שהם מאוד אפקטיביים, לדעתי, להביא אנשים לבהירות, לעשייה ולמיצוי הפוטנציאל שלהם.
לא משתכר כמו בהיי-טק
אני לא מישהו שמנסה לעשות קופה על משהו, אומר שטיגליץ, לי יש חזון. אני וכל החברים שלי הם תוצר של מערכת חינוך שלא מצליחה להתמודד עם האתגרים של החיים המודרניים. אני רוצה ליצור מוסד שיודע בצורה מאוד אחראית לתת לאנשים כלים לבנות את המודעות האישית שלהם.
אין גוף שתומך בו באופן כלכלי ובשנים הראשונות הוא השתמש בכספו הפרטי כדי לממן את הפרוייקט. כיום, את השיווק הוא עושה מפה לאוזן. כשפתחתי את ‘וואוו טוקס’ קפצתי למים שהיו זרים לי לחלוטין ועשיתי את כל הטעויות האפשריות, הוא מספר. מבחינת שכר, אני עוד לא נמצא במקום שהרווחתי כמו שהרווחתי בהיי-טק, אבל אני הולך ומתקרב לשם. התגמול שלו, לדבריו, מסתכם בסיפוק האישי בהשפעתו על חייהם של הסטודנטים והקליינטים שלו, גם אם זה מתבטא בירידה ברמת החיים שלו.
ומה אחרים חושבים עליו? כנראה שההגדרה הקולעת היא יהלום לא מלוטש, כפי שאמרה לי אחת המשתתפות במפגש עמו. יש אמת פשוטה ברעיונות שלו, ועם עוד חידוד וריטוש סביר להניח שנשמע עליו עוד רבות.
