מרוז פלייס – לונדון
שלום נפולת של נמושות, יורדים יקרים וישראלים מאושרים. כל אלה שעזבו את ארץ הקודש לפני זמן רב, אני מניח שאין שום מושג מי אני וכל אלה שעזבו לאחרונה, ודאי עזבו בגללי.
שנייה לפני העידכונים, אני רוצה לספר לכם שביקרתי בלונדון לפני כחודש אחרי בערך שבע שנים שלא הייתי בעיר הבלתי הגיונית שלכם. נכון, מזג האוויר נפלא והאוטובוסים לא מתפוצצים לך בין הרגלים אבל מצד שני בשתים עשרה בלילה מתחשק לך שיתפוצץ איזה אוטובוס כי נורא משעמם ואין שום מקום (לפחות כתייר) שמוכן למכור לך כוסית וודקה (שעולה כמובן כמו משכורת חודשית של פועל בדימונה לא כולל מעמ). אבל הכל כמובן מתוך קנאה, כי יש לכם מלכה ענוגה ולנו יש מלך שמן. לכם היה את דיאנה ולנו היה את רבין (שניהם אגב מתו מסיבות מסתוריות לחלוטין) ולבסוף לכם יש את הביג-בן ולנו את המזרקה המכוערת של אגם באמצע דיזנגוף סטריט. למי שלא זוכר, דיזנגוף זה בתל אביב שנמצאת טיפה צפונית לתימן.
ועכשיו לאקטואליה: אני מניח שכולכם שמעתם על הפיגוע בסיני כי נורא נורא אכפת לכם ממה שקורה פה. אז הנה כמה מחשבות על האירוע אחרי ההקדמה המתישה הזו. לימור לבנת (שרת החינוך שלנו שבזכותה ילדנו הם הכי חסרי השכלה במידל איסט) מיהרה למשל להודיע, שניה לפני שגמרו לנגב את הדם מעל לרולטה בקזינו של הילטון שהציבור שלא שמע להתראות שלא יתפלא אם לא באים לחלץ אותו. היא התכוונה לכל הכולרות שנהרגו בסיני ונסעו לשמה למרות ההתראות על פיגוע מתקרב. אני ישר הצעתי שלא מספיק לצעוק על המשפחות השכולות. אפשר גם להכניס מכות לקרובי משפחה מדרגה ראשונה.
אני אגב, מעולם לא נסעתי לסיני מאז שהיא נהייתה ערבית. לא נסעתי לא בגלל הפחד מפיגוע וגם לא כי יש לי כסף למלון באילת (שמעניקה את החופשה הכי יקרה במזרח התיכון). לא נסעתי כי פחדתי שאני אצטרך אקמול והבדואי יביא לי תה עם שיבא. אני צריך, במיוחד כשהילדים איתי, תמונה גדולה של מגן דוד אדום ופרמדיק במרחק של מונית. לא סומך על הערבים, לא מחבב את הערבים, לא רוצה שיגישו לי, שישרתו אותי או שיאשרו לי להביא פצועת ראש מהר לבית חולים.
הייתה התראה, ואנחנו, שכבר ארבע שנים מותראים, מפוחדים, מפוצצים ומושפלים, בכל זאת יוצאים פה ושם מהבית. לפעמים אנחנו חוזרים ולפעמים לא אבל בכל זאת, יוצאים. אז למרות הכל נסענו לסיני ולמרות הכל היה פיגוע ועכשיו הממשלה או לפחות חלקים ממנה כועסים עלינו. אז באמת סליחה. סליחה שנסענו לבלות בזול, סליחה שנהרגנו ובכלל, סליחה שאנחנו (האזרחים) מסתובבים לכם (השליטים) יותר מדי בין הרגליים. מעכשיו נצא בבוקר מהבית ונלך ישר לעבודה. ואם זה ממש יקל עליכם, אנחנו מוכנים ללכת ישר לקריית שאול, בסדר?
כרגיל, בכל אסון יש גם מרוויחים ולמרות שכולנו אחים וערבים זה לזה, קשה שלא לדמיין את בקבוקי השמפניה שפתחו בעלי המלונות באילת מיד אחרי דמעות התנין. זהו, מעכשיו לפחות לשלוש השנים הקרובות עד שנשכח. (אנחנו תמיד שוכחים, אלוהים, שלא נשכח את השואה!!!)
אילת המנוקנקת והיקרה תקבל אותנו בחזרה בזרועות פתוחות שיונפו הישר לכרטיסי האשראי השחוקים שלנו. שוב נוכל להיכנס לחופי הים שנגנבו מאיתנו וניתנו לזכיינים מעושרים, שוב נוכל לשלם על שוקו חם חצי משכורת חודשית בלובי מפלסטיק של אחד מהמלונות הדוחים של העיר הזו ושוב נוכל להסתובב בקניון כי מה עוד יש לעשות בעיר המסריחה הזו?
אז תנגבו את הדמעות ותתחילו לספור את המזומנים כי אנחנו באים, אין לנו פשוט לאן ללכת.
