הסרט, בכיכובם של מורגן פרימן וטים רובינס, מוערך בייחוד בשל אחד הדואטים המשחקיים הטובים ביותר. הגירסה הבימתית נראית לעיתים כמו חיקוי דל של המקור, אם כי במשך זמן כשמצליחים להשתחרר מהצל הענק של הגירסה הקולנועית, ניתן ליהנות יותר מההצגה. השחקנים הראשיים, קווין אנדרסון ורגאי קאת’י מזכירים פיזית את רובינס ופרימן, ולטובת ההפקה הנוכחית ייאמר ששניהם שחקנים מצויינים בפני עצמם ובהדרגה מוסיפים את החן האישי והכריזמה שלהם שעובדת טוב על הבמה.
הסיפור מתרחש בין כותלי בית הכלא ‘שושנק’ במדינת מיין שבארהב. אל הכלא מגיע אנדי דופרה, בנקאי לשעבר שהואשם ברצח אשתו והמאהב שלה. רד, הגיבור השני של המחזה, כלוא שם כבר שנים רבות על רצח שביצע בצעירותו, ובהדרגה נוצרת ביניהם חברות עמוקה, שכנראה לא הייתה נוצרת בנסיבות אחרות. רוב המחזה מתאר את הווי הכלא והיחסים בין האסירים לבין עצמם ובינם לבין הסוהרים ומנהל הכלא, שכמובן רוויים בשחיתות רבה.
ההפקה מעניינת דווקא ברגעים הסימבוליים שלה, במקומות שבהם קולנוע אינו יכול להתחרות בבמת התיאטרון. היא מאפשרת יצירת האווירה המסוגרת השוררת בין כותלי הכלא ומחדדת את תחושת הדחיסות וחוסר המוצא. הבמאי, פיטר שרידן, שייך למשפחת תיאטרון אירית מפורסמת (אחיו ג’ים שרידן יצר בין השאר את ‘כף רגלי השמאלית’ ו’בשם האב’) ועשה עבודה טובה ומיקצועית תוך שימת דגש לפרטים. ישנם רגעי תיאטרון יפים וזכורים בתוך הרצף של הסיפור. החן של השחקנים והאפקט העלילתי מצליחים לעבוד גם למי שכבר מכיר את הסיפור, והמסר של דבקות במטרה ותקווה מצליח להותיר חיוך גם בגירסה הנוכחית.
