כמה מעניינת ורלוונטית כבר יכולה להיות תערוכה שעוסקת כולה אך ורק בים? כשמדובר בטרנר, שעל שמו נקרא הפרס החשוב ביותר בזירת האמנות הבריטית, מסתבר שמאוד. חקירתו הסיזיפית את עומקו של האוקיינוס, שמוצגת במוזיאון הימי בגריניץ’ תחת השם Turner and the Sea, סייעה לאמן החשוב לגבש גוף יצירה נדיר שמצליח לשמור על רעננות גם כמעט 200 שנים לאחר שהלך לעולמו.
התערוכה נפתחת בציוריו המוקדמים של טרנר מסוף המאה ה-18, וכבר בהם ניתן לזהות שמדובר בפנומן טכני, אם כי בתקופה זו טרם פיתח לעצמו סגנון מובחן. בעבודות אלה ניכר שטרנר עדיין לומד את הים ואת טיבו, ומנסה ללכת בדרך הציירים הימיים הגדולים שקדמו לו. במובן זה, התערוכה בגריניץ’ לא רק מציגה בפנינו את הדרך שעבר טרנר אלא גם ממסגרת אותה ברוח התקופה בה פעל.
במרכז חלל התערוכה מוצגת עבודה עצומת ממדים, אולי המונומנטלית ביותר של טרנר: קרב טרפלגר (1824), שהיה הקרב הימי החשוב ביותר במלחמות הנפוליאוניות והסתיים ב-1805 בניצחון בריטי מכריע. הציור נפרש על פני קיר שלם ולוכד רגע סוער ומדמם בהיסטוריה הבריטית. במקום לתאר את סצנת מותו של האדמירל נלסון המהולל בקווים קלאסיים מדויקים, טרנר נותן למכחולו לצאת מפוקוס. הצבעים מתפרצים מהבד באופן כמעט אלים, המחויבות למציאות נטורליסטית נזנחת לטובת האווירה והדיוק מתבטל אל מול הרגש. בתקופה ההיא, טרנר כבר ביסס את מעמדו כגדול הציירים הימיים של זמנו, וכל מתחרה רק דרבן אותו לפתח את סגנונו ולהרחיק אותו צעד נוסף מהזירה האמנותית השמרנית בתוכה פעל.
לקראת סוף התערוכה (וגם סוף חייו של טרנר), ניתן לזהות בעבודותיו רמזים לאבסטרקט של ממש. למשל, הוא הוא בחר להסתפק בכתמי צבע בודדים ומטושטשים כדי לתאר סיטואציות רגשיות מורכבות בין הגלים. עשורים לפני שהזרם המרכזי באמנות העז להסתכל למופשט בלבן של הקנבס, טרנר קשישא כבר ביקר שם וחזר כדי לספר.
