בחודש פברואר האחרון דרש בוריס ג’ונסון ממשרד האוצר שליטה על מיסי הבולים, שהם כ-1.3 מיליארד לישט מדי שנה, כדי לממן פרוייקט בנייה מאסיבי בלונדון.
מצד אחד, ניתן לקבל את דבריו פשוטם כמשמעם: ג’ונסון מאמין כי לונדון זכאית לשמור בחזקתה את מיסי הבולים שנגבו ממכירות הבתים בבירה לטובת העיר, ולשם מטרה זו הוא מחולל מאבק ציבורי ומתוקשר היטב. אך עולה השאלה, מדוע בקדנציה הראשונה שלו כראש עיר (2008-2012) הוא מעולם לא הזכיר את העלאת מיסי הבולים לנכסים היקרים ביותר בלונדון, שנרכשים ברובם על ידי מקורות אנונימיים המתחבאים מאחורי חברות זרות? אבל נניח את זה בצד לרגע.
מצד שני, ציניקנים מוחלטים כמוני יפרשו את דבריו של ג’ונסון אחרת. הוא יודע שיתקל בסירוב, ובעוד הוא נותן ראיונות לטלוויזיה, הצעתו למעשה כבר נדחתה. במשרד האוצר תיארו את בקשתו כמעניינת (מועדת לאסון, אם מפרשים זאת מבחינה פוליטית), אבל אמרו כי אין להם כוונה לשקול אותה. עדיין לא, הוסיף ג’ונסון בעליצות. אך תשובתם היא פשוט לא. מדובר כנראה בתמרון פוליטי מחוכם. ב-2008, שנת משבר האשראי שלא הייתה תקופה טובה למגזר הדיור, ובעוד הוא מתמקד בפרוייקטים שמצטלמים היטב – השיק ג’ונסון יוזמות מזעריות ברעש יתר, כשהבעיה רק הלכה והחריפה תחת משמרתו. יועצו הבכיר של לענייני דיור הוא בחור נחמד בשם ריק בלייקוול. ניסיתי לשוחח עמו מספר פעמים ולא יכולתי להבין אף מילה בסבך המספרים המורכבים ובעגה המקצועית הבלתי מובנת. אבל השאלה עדיין נשאלת – איפה הבתים?
ג’ונסון הצליח להימלט מהסיפור הזה באופן נקי. הוא נשמע כמו מדינאי נבון, כפי שהוא יכול, כשהזהיר מפני משבר דיור שלונדון עומדת בפניו, אלא אם כן מיליון בתים ייבנו תוך 25 שנה. מומחי דיור טוענים שרק חצי מהבתים הדרושים נבנים כעת לאוכלוסיית העיר, שצפויה להגיע לתשעה מיליון עד 2020.
אם לא נבוא עם תכנית חדשה לבניית הבתים הדרושים לנו, העיר הגדולה הזו תגיע למצב של קיפאון והמדינה תסבול מההשלכות. זה הזמן להגיב במלוא העוצמה, ג’ונסון אמר. אבל עד כה, נראה כי ג’ונסון בעיקר פועל במלוא עוצמת הרטוריקה שלו. הוא ממשיך לטעון כי הוא עומד בלוז של בניית 100,000 בתים ברי-השגה בשתי תקופות כהונתו. אבל המספרים הממשיים מראים כי החלה בנייתם של רק 425 בתים בחצי שנה שבין אפריל לספטמבר בשנה שעברה, בתקופה בה מזג האוויר נוח יותר לעבודות שכאלה.
עבור מיליוני לונדונים מחירי הדיור הם בלתי נסבלים והשכירות זינקה. לרוב אנשי המעמד הבינוני שעובדים קשה אין תקווה לרכישת בתים, כתב ראש העיר בטור שפורסם באיבנינג סטנדרד. נכון מאוד, בוריס, אז מה בדיוק אתה עושה בנדון?
ראש מפלגת הלייבור באסיפת לונדון, לן דובל, אמר כי בוריס יכול לעשות הרבה יותר עם הכסף והכוחות שכבר יש לו. אני מסכימה, אבל בוריס נוטה שלא לדון בפרטים ומשתעמם בקלות כשהוא נתקל במכשולים ותסבוכים. הוא בחר באפשרות העצלה. מגורים ברי-השגה שלונדון זקוקה להם לא ייבנו, אבל לבוריס יהיה את התירוץ המושלם: אני רציתי לעשות את זה, אבל משרד האוצר הגדול והמרושע לא נתן לי!, הוא יאמר.
אבל מה יקרה אם הוא בעצמו יהיה שר בממשלה? כנראה שאז הוא יסביר לנו מדוע משלם המיסים לא יכול לסבסד את לונדון. האין פוליטיקה דבר נפלא?
