לפני ארבע שנים הבת שלי נורא רצתה כלב. עם המעבר הזמני ללונדון (שמן הסתם התמשך) עזבנו כלבה אהובה עם חברים בארץ. נראה לנו אכזרי לאפסן אותה במכולה חצי שנה, כפי שהחוק מחייב באי הבריטי. הגעגועים ורגשות האשמה בשל הפרידה לא נתנו לי לאמץ עוד כלב. וכך בליל חורף גשום נסעתי מיילים בפיתולי דרכים בקאונטרי סייד וקניתי לה חתול. במודעה היה כתוב גור למכירה, שיער ארוך בצבע שמפניה. קראנו לו טולוז. הוא היה עוזב את הבית לשיטוטים וחוזר מוכה וחבוט כדרך הגנגסטרים האורבאניים. היה לו מסלול קבוע שמתחיל בגינה האחורית של השכנה ובחזרה דרך דלת המטבח.
לטולוז יש יכולת להסביר בחתוליות מה הוא רוצה. כמו שאמא יודעת מה התינוק שלה מבקש כשהוא מילל ככה אנחנו יודעים מה טולוז מבקש כשהוא פוצה פיו לגרגור נהמה או יללה. בחודש האחרון אחוז אמוק ותשוקה, הוא היה מסמן את הטריטוריה שלו – משאיר עננת צחנה בבית, יוצא לסיורים וחוזר עייף ומצולק. כשנעלם הודענו לווטרינר וביקשנו שאם מישהו יודיע על חתול פצוע או שנמצא, שיהיה ער לעובדה שטולוז שלנו אבד. האסיסטנטית אמרה שיש כמה חתולים מיוחמים בסביבה ושכדאי לסרס אותו כשיחזור.
צלצלתי גם לRSPCA – גוף דומה לצער בעלי חיים הישראלי ומעוגן בתרבות הבריטית. לעובדים יש מדים והם אחראים על הצלת חיות פרא ורווחת החיות בכלל. אפשר לצלצל אליהם כמו לעובד סוציאלי ולהתלונן על הזנחת חיה או התעללות בה, והם יערכו ביקור פתע ללא דיחוי. יש להם מכלאות ובתי חולים לחיות, הם מטפלים בחיות האבודות ועוזרים למצוא את בעליהם כמו גם בתים מאמצים לחיות ללא בית. הם גם הכתובת הראשונה אם מצאתם או אבדתם חיה. תלינו שלטים עם תמונה שלו על העצים בסביבה, בחנויות ובלוח המודעות של השכונה. מסרנו סימנים מזהים ואת סביבת המגורים. אבל אף אחד לא צלצל.
ביום שישי לפנות ערב, כשהמרק התבשל והייתי בשלבים אחרונים של הכנות לארוחת ערב עם אורחים שתכף יגיעו, טולוז הגיח מהדלת של המטבח, כהרגלו, אבל הוא נראה מובס, מותש ומורעב. אמר לי מיאו חלש וזינק אל הקערה שלו. ראיתי שהוא מגולח בשני צדי צווארו ושק נוזלים תלוי מבטנו ומתחתיו תפרים. נבהלתי. מה קרה פה? האם מישהו עשה עליו ניסוי? לא ברור אם זו התעללות או טיפול רפואי, ולמה?
אני מצלצלת לווטרינר אבל הקליניקה סגורה עד יום שני. אנחנו מחפשים קליניקה יותר קרובה, ומוצאים – שלושה רחובות מכאן. אני מסבירה להם את המצב בהיסטריה קלה… כן! הם מוכנים לקבל אותו מייד. הווטרינר פותח את הדלת וקורא: טולוז! אנחנו מתייצבים עם סל הקש. אני מספרת לווטרינר שוב את סיפור התעלומה. הווטרינר מביט בו ובקול מהוסס אומר: נראה כאילו סרסו אותו ונראה שבגלל שיש לו רק אשך אחד היה צורך לנתח. אני אומרת: למה שמישהו יסרס את החתול שלי? והוא מביט בי במבט ללא עצה. אני שואלת: ולמה השק נוזלים ולמה הגילוח… ותוך שהוא מתבונן מיתמם, נכנסת האסיסטנטית ואומרת: הרי זה החתול שניתחת אתמול. הוא שומר על מבט עמום, והיא: זה החתול שהגברת הזקנה הביאה. אני שואלת למה לא אמרת לי מייד שאתה זה שניתח אותו? והוא עונה: לא הייתי בטוח. כשכבר איבדתי את העשתונות הוא זכר בברור שהחתול לא היה רגוע ועוד מיני פרטים.
הם לא הסכימו לגלות לי את שם הזקנה, ורק אמרו שה- CPL שלמו את ההוצאות, ונתנו לי את מספר הטלפון שלהם. Cat Protection League הם אגודת צדקה לרווחת החתול הבריטי. גם אם מתקיימים ארגונים שונים לרווחת החיות שמעודדים את עיקורם לטובת הגזע והעולם, נדמה שנשכח כאן שיתוף פעולה אנושי, שהרי לא נעשה שום ניסיון לברר אם הוא שייך למישהו. הפרטים שלו מופיעים ב-RSPCA – אלא שאוהבת החתולים הזקנה לא צלצלה לשם, לא פרסמה את דבר מציאתו, ומיהרה לסרס אותו ולהחדיר צ’יפ לתוך עורפו עם הפרטים שלה. אם חשבנו קודם שצריך לשמור על חתולים ממפגעים סביבתיים כמו מכוניות או שועלים – גילינו שבכל שכונה יכולה להסתתר לה זקנה אוהבת חתולים שקל לה לפתות חתול ידידותי ועוד לבקש את ההוצאות מארגון הצדקה, שלקחו את מילותיה מבלי להרים טלפון כמתבקש לצער בעלי חיים המקומי, וגם לא הנחו אותה לברר אם הוא באמת חתול רחוב.
טולוז חיכה ליום שני לביקור אצל הווטרינר שלו. כשהגענו, הוא התחכך בו בגרגור ומיאו. למחרת גם הכלב והחתול השני שלנו (שרכשנו במשך השנים) צ’ופצ’פו אצל הווטרינר. כך גם אנחנו נכנסו למנהרת הזמן, לקונטרול הכפייתי החברתי שמתרחש בעיר הקוסמופוליטית בחסות החרדה שאנו כנועים לה כשארבע מיליון מצלמות מצלמות תנועתנו כל יום, עם האוייסטר קארד שמסמן את נתיבנו במסעותינו היומיים, המוניטורינג על הכבישים, האימיילים שנשארים במאגר הנתונים של האיחוד האירופאי לשנתיים, ועוד מעט גם תעודת זהות עם רישום גנטי שכל אזרח בריטי יצטרך לשאת.
הבטן של טולוז עוד נפוחה והוא מתפנק מול האח. גברת CPL הבטיחה לשנות את הרישום בצ’יפ המגנטי שלו וטולוז לא רוצה לצאת מהבית…אולי הוא פוחד מזקנות אובססיביות מאהבה.
* גרים בלונדון?
מבקרים כאן?
יש לכם דעה?
שלחו אלינו חוויות, רשמים, מקרים מוזרים, מעניינים, משעשעים, מדהימים או מפחידים שנתקלתם בהם בבריטניה (עד 450 מילים) פלוס תמונה מלווה (אם יש לכם), לכתובת האי-מייל: info@alondon.net
