בחודש מרץ השנה עברה בבית הלורדים, בפרלמנט הבריטי, הצעת החוק תחת הכותרת: Digital Economy Bill, לפיה ה-BIS – The Department for Business, Innovation and Skills – יוכל .לעקוב אחרי הרגלי השימוש של גולשים המפרים זכויות יוצרים
החוק ייתן למשרד ה-BIS סמכויות ענישה נרחבות, ויוכל להורות לספקי האינטרנט לנתק גולשים במידה ויורידו חומרים לא חוקיים.
החוק יחול גם על חיבורים אלחוטיים (WI-FI), הניתנים על ידי ספקים קטנים, כגון מסעדות וספריות. האם סביר לצפות שבעלי המסעדות ובתי הקפה, המספקים שירותי WI-FI, ינהלו רישום של אורחיהם הגולשים באינטרנט, והאם הלקוחות יסכימו למסור פרטים אישיים? הסכנה כתוצאה מחוק זה, שיותר לא יינתנו שירותי גלישה במקומות בילוי.
ברשת האינטרנט אפשר למצוא כל רגע כל מידע ובכל שפה. עולם התקשורת השתנה בצורה משמעותית אך מערכות המשפט לא עומדות בקצב, ונראה כי התפתחותה המהירה של הטכנולוגיה, מחייבת עידכון של כמה תפיסות משפטיות, בעיקר כאשר הדבר נוגע לזכויות יוצרים. היצירה, בין שהיא ספר, מאמר, סרט, צילום, או מוזיקה, היא פרי מאמץ אנושי, מקורי, והיא חלק בלתי נפרד מעולמו של היוצר וערכיו. זכויות היוצרים נובעות מדאגה למקוריות של התרבות האנושית ומתוך הנחה שיש לאפשר ליוצר להרוויח כלכלית מיצירותיו, אחרת לא תהיה לאנשים מוטיבציה ליצור והנזק לתרבות ולקידמה יהיה רב.
בעבר היה מספר נתון של מולים שאפשר היה לפנות אליהם בנושא זכויות על החומר שהם מפיצים. כיום כל אדם שיש לו מקלדת וצג הוא מול, וזהותו יכולה להיות אנונימית. מכאן הקושי שמחייב שינוי גם בתפיסה המשפטית.
ברשת האינטרנט קיימים מיליארדי דפים ללא עורך והניווט בהם מתאפשר הודות לספקי שירותי האינטרנט השונים המאפשרים גישה לרשת, וספקיות איחסון אתרים ומנועי חיפוש שתפקידם להציג קישורים לדפי אינטרנט שונים, שנערכו ופורסמו עי אחרים. כל אלה נקראים בשם הכולל ספקי שירותים ועל כל אלה רוצה החוק הבריטי להטיל את האחריות להפרת זכויות היוצרים ברשת.
כיום, מטיל המשפט האנגלי אחריות מוגבלת על ספקי האינטרנט, ובכללם מנועי החיפוש, המבוססת על מבחן מצטבר של ידיעה בפועל על ההפרה, או מצב בו היה עליו לדעת עליה והוא לא נקט בזהירות סבירה.
מאמרים קשורים
באף שיטת משפט, ספק השרות איננו אחראי, אלא אם כן הייתה לו ידיעה שמופץ דרכו חומר בלתי חוקי, והוא לא עשה די כדי למנוע את הפצתו. נראה כי הצעת חוק זו מקפלת בתוכה פגיעה קשה בפרטיות. כיצד יעקוב משרד ה- BIS אחרי הגולשים? האם ספקי השירותים יתבקשו לדווח על הרגלי הגלישה של המשתמשים, והאם יצייתו? וכן, כיצד ניתן יהיה להחליט על ניתוק גולשים שחשודים בהפרת זכויות יוצרים ללא משפט, שהרי ה-BIS והספקים אינם גופים שיפוטיים שביכולתם לקבוע מתי מופרים זכויות יוצרים. האם הספקים שינתקו גולשים, על פי דרישת ה- BIS, לא יהיו חשופים לתביעות נזיקיות וחוזיות עקב נזקים שיגרמו למנותקים? בנוסף, הטלת אחריות על מנועי החיפוש לעקוב אחרי הרגלי גלישה וניתוק משתמשים חשודים, תגדיל עלויות שיגולגלו על המשתמשים.
חוק זה הוא דוגמא טובה לצורך שמרגישים המחוקקים להתאים את הדוקטרינות המשפטיות לאתגרים המשפטיים שמעמידה בפניהם הטכנולוגיה המשתנה. אולם, נראה כי הצעת החוק האנגלית מטילה אחריות על מנוע החיפוש כאילו הוא לוח המודעות אשר אחראי לתוכן המודעות, או מוכר בחנות הספרים שאחראי לתוכן הספרים. כשם שלא יעלה על הדעת להטיל אחריות על בעלי כבישי אגרה, לחסום כניסתם של נהגים להם עברות תנועה רבות, לא סביר להטיל על מנועי חיפוש לחסום גולשים להם עוולות רבות של פגיעה בזכויות יוצרים.
כל הנכתב בכתבה זו אינו יכול לשמש כעצה מקצועית וחוקית. כל מקרה שונה לגופו ויהיה מוערך בהתאם.
