שמו של מוחמד אל-בראדעי עלה לכותרות דווקא בימיה הראשונים של המהפכה במצרים, כאשר ניסה, על גבם של המפגינים, לבסס את שאיפתו להיות נשיאה הבא של ארץ הנילוס. לאל-בראדעי הייתה נדוניה – פרס נובל מפוקפק, שהוענק לו על ידי העסקנים המנופחים של נורווגיה על הצלת העולם מפני פורענות גרעינית. קשה להבין כיצד האיש נבחר בשעתו לתפקיד השוטר העולמי המפקח על התפוצה הגרעינית. אולם, בעידן בו קופי אנאן כיהן בשתי קדנציות באום וקתרין אשטון הופכת לשרת החוץ של אירופה, הכול אפשרי. איך הפשפש עלה למעלה?!, שרה בשעתו להקה ישראלית והיא דווקא התכוונה לבן-גוריון.
אל-בראדעי מואשם על ידי ישראל כמי שאפשר לאיראן להערים על הסוכנות שבראשה עמד, ולפתח נשק גרעיני במסתרים. אחרים אפילו מרחיקים לכת וטוענים כי הוא עצם עין במודע נוכח הפצצה המתקתקת בטהרן, והביא את המזהת אל סף התהום.
אל-בראדעי מכחיש זאת כמובן. הוא אמנם מודה כי הולך שולל על ידי נשיא איראן לשעבר, חתאמי, אך מעדיף להפנות את עיקר חיצי ביקורתו כלפי ישראל ומגנה בחריפות את נטייתה להפציץ יעדים עוינים ואחר-כך לשאול שאלות. את הפצצת הכור בהכנה של סוריה ב-2007, הוא מכנה בספרו: אחת הדוגמאות המוזרות והמהממות ביותר לצביעות גרעינית. הוא קובל על כך שבמקום שישראל הייתה צריכה להגיע למקום משרדו בבירה האוסטרית ולחלוק עמו מידע, היא בחרה לשלוח את טייסיה לתחום האוויר הסורי. בהקשר זה הוא גם משמיע קובלנה אבסורדית על הפצצת הכור העיראקי ב-1981 שהאיצה, לדבריו, את תכנית הגרעין של סדאם חוסיין…
רק לאחר כשנה, כאשר הניחו האמריקאים על שולחנו ראיות המצביעות על שמדובר היה בהכנה לכור גרעיני, הוא התלונן שהם גרמו לנו להיראות טיפשים. אל-בראדעי לא הבין אז, וכנראה לא מבין היום, כי ארהב (וגם בריטניה וצרפת) לא בטחו בו כלל והעדיפו שלא להעניק לו מידע מקדים. את חמתו עוררה העובדה שוושינגטון וירושלים צילמו את האתר הסורי במשך שנתיים ואפילו קלטו בסביבה את נוכחותו של מדען צפון-קוריאני מוכר ובכל זאת לא טרחו לספר לו. אולם אל-בראדעי עצמו מודה בספר, כי הסורים לא שיתפו עמו פעולה ורק הסתפקו בטענה כי הצילומים היו מזויפים. כאשר, כעבור שנה, התירה דמשק לכמה ממומחיו לבקר באתר, הם הגיעו לשדה פתוח ולא קיבלו דוגמיות של הריסות או גישה לשלושת האתרים אליהם הועברו ההריסות. בכל זאת הם מצאו במקום שרידים של אורניום, אותם תירצו הסורים ככאלה שהושתלו על ידי הישראלים במהלך תקיפתם… בסופו של דבר הוא קיבל מסר מהנשיא אסד, שהביע הערכה לעבודת הסוכנות, אולם נמנע אפילו מלהכחיש אם בדיר אל זור היה מתקן גרעיני.
אל-בראדעי מנופח מחשיבות עצמית. הסתכלתי ישירות על השגריר הישראלי ועניתי לו בצורה שהיממה כמה מהנוכחים. אמרתי לו שלא אקבל יותר הטפות מוסר ממדינה שאינה חתומה על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, הוא כותב, כאשר השגריר האשימו במשוא פנים פוליטי. לשתי המדינות לא היה רצון להתפלמס עמי ובכל מקרה הן היו מפסידות, הוא כותב על התעלמותן של ארהב וישראל מדברי ביקורתו אודות ההפצצה על סוריה. וכאשר הותקף על ידי פוליטיקאים ישראלים, הוא כותב שמן הסתם הוא נגע בעצב רגיש אצלם….
ביולי 2004 הוא ערך את ביקורו הראשון והאחרון בישראל ולמרבה הפלא מצא שפה משותפת עם אריאל שרון על הצורך להפוך את המזהת למרחב נקי מנשק גרעיני. המחבר אינו מנסה לחלק מחמאות לשרון. הוא מנסה להעניק לעצמו אשראי על כך שבגוב האריות של ירושלים הוא, ולא אחר, הצליח לחלץ ממנו נכונות שכזאת. היום ברור שלשרון לא הייתה כוונה כזאת, בוודאי לא בימים בהם איראן מנסה להצטרף למועדון הגרעיני.
מה שיכול להמחיש את אפסותו של אל-בראדעי הוא אזכור אפיזודה שהתרחשה לפני ביקורו בארץ. אשתו, אעידה, קיבלה איום אלקטרוני שהגיע מישראל, או מהשטחים הפלסטינים, לפיו, ברגע שרגליו ידרכו על אדמת ישראל היא תהיה אלמנה. הוא דיווח על כך לשלטונות הישראליים, אבל המשיך בהכנות לביקורו כאילו לא קרה כלום. איזה גיבור!
Mohamed Elbaradei. The Age of Deception. Bloombsbury: 340 pages. £20.
