האם התרבות היהודית יכולה להוות חלק בלתי נפרד מההוויה הלונדונית ממש כפי שהיא בניו יורק? ה?JW3 – המרכז היהודי הכי מדובר, הכי מושקע והכי יומרני בממלכה סוגר שנה. מלבד 120 אירועים, הופעות וחוגים שמתקיימים במקום מדי שבוע, המסעדה החצי?ישראלית שכבר הוגדרה כאחת הטובות בצפון העיר והבניין המרשים, השקוף ומאיר הפנים מדובר בעיקר בחזונו המרתק של אדם אחד שמנהל את המקום – ריימונד סימונס.
סימונס (41), לשעבר מנהל המרכז היהודי לימוד, מסביר שבסופו של דבר מטרתו היא להעלות את האיכות, הגיוון והעוצמה של השיח היהודי בלונדון ומחוצה לה. בארהב, למשל, היהודים הם חלק טבעי ממרקם החיים, הוא מסביר, ובכל תכנית טלוויזיה כמעט תמצאי דמויות יהודיות. רובן בכלל מופקות על ידי יהודים. וזה מאוד טבעי חלק מההוויה, כמו שזה צריך להיות.
בבריטניה, הוא משווה, השיח הוא מוגבל ורדוד, והיהודים יופיעו בתקשורת בדרך כלל בהקשר של השואה, כשמשהו קורה עם ישראל, או בסרטים דוקומנטריים שכל מטרתם היא להראות כמה מוזרים היהודים האולטרה?אורתודוקסים. השיח הציבורי לא משקף את השיח הפרטי האיכותי של היהודים. אבל יהודים יוצרים אמנות, מוזיקה, ספרים, תיאטרון ואוכל כמובן, ואת כל הדברים האלה אנחנו מביאים לכאן. לפחות פעמיים בחודש אנחנו מוזכרים בטיים?אאוט, וכבר היינו בטיימס ובגרדיאן. קווין ספייסי התראיין על המקום הזה, סימון שאמה הגיע לדבר כאן. זה מדהים וזה לא משהו שהיה קיים קודם. וכל אירוע שיש כאן הוא הזדמנות להאיר עוד צדדים שלנו.
פונים אל כל הקהילות
מי קהל היעד שלכם?
מאמרים קשורים
קודם כל יהודים, כמובן, אבל לא רק. מגיעים לכאן יהודים חילונים, שומרי מסורת וחרדים, ימנים ושמאלנים, צעירים ומבוגרים, סטרייטים וגייז, רפורמים ואורתודוקסים, יהודים – בריטים, ישראלים, אמריקאים וצרפתים, כאלה שנשואים ללא?יהודים וגם נוצרים ומוסלמים. כולם נמצאים על אותו המרחב ומתחברים, וזה נפלא. קיימנו אירוע ספונטני לאחרונה שחיבר בין צום תמוז ותחילת הרמדאן ובו השתתפו יחד יהודים ומוסלמים. חיבור בין אנשים בונה מערכות יחסים וזה מה שחשוב לי. שיחה חשובה לדמוקרטיה.
בשנה האחרונה היו כאן עידן רייכל, הדג נחש, קובי אוז, אסתר רדא ומיקה קרני. זה היה במיוחד לישראלים?
ממש לא רק לישראלים. בהופעה של הדג נחש, למשל, רק חצי מהקהל היה ישראלי. זה אידיאלי שלא?ישראלים ואפילו לא?יהודים יגיעו לכאן ויתחברו לתרבות ישראלית. לא עוד ישראל בהקשר של המצב הביטחוני, אלא ישראל אחרת. לפני כמה חודשים, אירחנו את הבמאי איתן פוקס ולאירוע הזה הגיעו מספר משמעותי של גייז, כי הוא אייקון בקהילה. חלק מהמשתתפים בכלל לא היו יהודים, הם הגיעו כי הם רצו לראות את הסרט ואת הבמאי.
לצד האיכות והגיוון, הזכרת קודם את אלמנט העוצמה. למה אתה מתכוון?
אצל הישראלים זה כמובן שונה, אבל 41 שנותיי כאנגלי לימדו אותי שהיהודים האנגלים בדרך כלל שומרים על פרופיל נמוך: תהיו שקטים, מנומסים, תתנהגו יפה – תהיו אנגלים, מאוד אנגלים’. אנחנו לא צועקים יהודים מאוד חזק. אין לנו בניינים עם שלטים שמכריזים על היותם מוסדות יהודיים. את יכולה לעבור על פני 100 בתי כנסת ולעולם לא תבחיני שזה מה שהם. חלק מהעניין זה פחד. פחד שנשאר מהשואה, מפוגרומים, מפאשיסטים, מאנטישמים וממוסלמים רדיקלים. ה?J שלנו היא הגיי הגדולה ביותר בלונדון. אנחנו רוצים לא רק פעם בשנה להדליק נרות בטרפלגר סקוור, אלא 52 שבועות בשנה לחגוג את התרבות היהודית. האזור הזה שאנחנו ממוקמים בו הוא אחד העמוסים באירופה. לא בחרנו בשכונה יהודית טיפוסית וזה כל כך שונה ממה שקורה בדרך כלל. וממה עשוי הבניין? זכוכית. אפשר לראות פנימה והחוצה, זה מאוד מזמין. מי שרוצה, יכול להיכנס. והמסעדה? מעולם לא הייתה מסעדה כשרה כזאת שכולם אוכלים בה. באחת הביקורות ב’טיימס’ נאמר שזו המסעדה הכי טובה שנפתחה בצפון לונדון מזה עשר שנים. אנשים כותבים על זה ובאים לאכול, והם יודעים שזה כשר ויודעים שזה בסגנון ישראלי מזרח?תיכוני: חומוס, לבנה, פתיתים ומלבי.
לוקח את עניין הביטחון מאוד ברצינות
סימונס מזכיר כי בשנים האחרונות נפתחו גם בתי ספר יהודיים מעט אלטרנטיביים, שפתחו את שעריהם גם לחברי קהילות אחרות ולסוגים שונים של יהודים, למשל: עדן, עלמה וגייקוס. לדבריו, הדברים האלה תומכים אחד בשני, וזאת תוצאה של העובדה שיש כאן דור חדש שרוצה להיות גאה ביהדותו, לא להתבדל. דור של צעירים שהלכו לתנועות נוער, נסעו לטיולים לישראל במסגרת משלחות. הרבה כסף ואנרגיה הושקעו בבנייה של הזהות היהודית שלהם, ובאוניברסיטה הם עמדו איתן מול האנטי?ציונים וחגגו בגאווה את יום העצמאות הישראלי, ואז הצטרפו לעולם המבוגרים וגילו ששם משתיקים את היהדות שלהם. הבניין הזה חוגג את החיים היהודיים בצורה פתוחה. לכן העוצמה כל כך חשובה. יש כאן מבחר לכולם; שיעורי דת, עברית, ערבית, גאז, קרב מגע, הכול קיים.
כל הפתיחות והגאווה ריאליים, במיוחד בעת הזאת?
כן, בוודאי. ריאלי זה לא אומר קל, אבל כשהאווירה מורעלת, אנחנו זקוקים לזה יותר מתמיד. אני לוקח את עניין הביטחון מאוד ברצינות וחש אחריות כבדה כלפי כל אחד שנכנס לבניין, ולכן אנחנו ערוכים היטב. מצד שני, אם מישהו רוצה לעמוד בצד השני של הרחוב ולהפגין, זה אולי לא יהיה הכי נחמד עבורנו, אבל כל עוד זה חוקי – זו זכותו.
איך אתה מסכם את השנה ביחס לציפיות המוקדמות שלך?
בתחילת השנה הייתה לנו מטרה: להגיע ל?60,000 ביקורים. כבר אחרי שלושה חודשים הגענו לנתון הזה ואחרי עשרה חודשים נרשמו ביקורים של 180,000 איש. אני מאוד גאה בכמות הישראלים שמגיעה לכאן ובכך שאנחנו מצליחים להביא לכאן שלושה ולפעמים גם ארבעה דורות. זה לא מובן מאליו.
