350 קילומטרים בלבד מפרידים בין הייבורי לאולד טראפורד, אבל בין הדיירים שלהן מפרידה העונה תהום. מנצ’סטר יונייטד, האלופה (עדיין) תלקק את הפצעים ותעשה חשבון נפש וכנראה גם שידור מערכות בחודשים הקרובים. ארסנל תצטרך לחשוב על שמירת המומנטום.
אבל מכיוון שהתותחנים מצפון לונדון עדיין לא השלימו את המלאכה למרות שכבר עתה הם הרוויחו הרבה מאוד סופרלטיבים ביושר, אז את הכסף שלהם נספור רק במדרגות, עם סיום העונה. מה שאומר שאת השורות הבאות אפשר להקדיש למה שהוא חתום, סגור ונעול על בריח: הפוסט מורטם של נפילת השדים האדומים.
דבר אחד חשוב צריך להיות ברור לחלוטין: מנצ’סטר יונייטד לא התמוטטה. בשום פנים ואופן לא מדובר כאן בקריסה. התקשורת הרייטינגית – ומי יותר סנסציוני וצהוב מעיתוני הממלכה המאוחדת – מאוהבת עד אין קץ בשורות מחץ, שורות תחתונות, משקפיים ורודים או שחורים, אלילים או הספדים, hero or zero, ואין אצלה שום אפור. לכן כל גמגום של המועדון הפופולרי בתבל הוא אסון, וכל הפסד קטסטרופה הדורשת ועדת חקירה ממלכתית.
אבל האמת היא שהכישלון של מנצ’סטר יונייטד העונה הוא בעיקר הכישלון לעמוד בסטנדרטים שלה. היא לא תזכה באליפות התשיעית מתוך 12 בפרמייר-ליג, אבל תסיים במקרה הגרוע במקום השלישי, בשום פנים ואופן לא השפלה או בושה. היא לא העפילה לרבע גמר ליגת האלופות בפעם הראשונה זה שמונה שנים, אבל היא הגיעה לשמינית הגמר בקלילות והודחה בגלל שער שיוויון מקרי בדקה האחרונה. קורה. רק לפני חמש שנים היא זכתה בליגת האלופות עם שני שערים מקריים בדקה האחרונה. יום עסל, יום בסל.
כן, כן, גם אותה טיפת מזל היא חלק מהטאקטיקה. שלמה שרף קורא לה השפיץ של הנעל. מרצ’לו ליפי, מאמן יובנטוס, אמר בשבוע שעבר לעיתונאים שכמה חבל שכאשר הייתי נער צעיר באתי ממשפחה צנועה ולא היה לי הרבה כסף, אז הלכתי לבית ספר שבו מלמדים איך לזכות בחמישה תארים תוך שמונה שנים. לו הייתי עשיר יותר, הייתי ודאי מתקבל לכיתה בה למדו איך לזכות בכל האליפויות והגביעים כל הזמן.
למרות שליפי צודק, הוא יודע היטב שהמשפט הנהדר הזה שלו הוא גם דמגוגי משהו. נכון, אי אפשר לקחת את כל הקופה כל העת, אבל במועדוני פאר כמו יובנטוס באיטליה ומנצ’סטר יונייטד באנגליה, עונות שחונות לא ממש נמצאות בתיכנון, ולא מתקבלות בהבנה. עם שכר של שלושה מיליון לישט לשנה בא גם הסיכון המקצועי הזה.
פרגוסון וליפי הם גם במקרה חברים טובים שהעונה לפתע מוצאים עצמם באותה סירה, או במקרה דנן אותה ספינה טובעת. ואחרי שעשינו להם את כל ההנחות האפשריות על הפספוס של 2003/2004, אפשר גם לבדוק מהן הסיבות שהותירו אותם עמיתים לצרה – בדיקה שלמרבה הפלא מוצאת קווים מקבילים רבים.
אבל נתחיל דווקא בסעיף היחיד שבו אין כלל מקום להשוואה בין אולד טראפורד לדלה אלפי – סעיף הפוליטיקה. סיר אלכס הסקוטי נכנס העונה לעימות מתוקשר עם בעלי המניות העיקריים של המועדון, ג’ון מאגנייר וג’יי פי מקמנוס. הוא תבע אותם לדין על זכויות תמלוגים של סוס המירוץ וההרבעה צוק גיברלטר. בסופם של שלושה חודשים מתוחים ירד פרגי מהסוס ומהעץ וביקש פשרה, אבל הפרשה הטילה צל כבד על המועדון והקבוצה ולראשונה ב17- שנות הניהול של פרגוסון באולד טראפורד הגדיר חבר הנהלה את המצב בחודשים הללו כאווירה איומה ונוראה.
אבל כאן מסתיימת הבלעדיות של הסקוטי, והוא חובר לאיטלקי בשורת טעויות שבמרכזן קו העורף של מנצ’סטר יונייטד ויובנטוס. שני המאמנים לא חזו את ההתפתחויות בהגנה: פרגי לא העריך נכונה את מידת חשיבותו של ריו פרדיננד למערך האחורי, ועם ההשעייה של הבלם לא ניצל את חלון ההעברות להביא חיזוק במקומו. ליפי לא יכול היה לנבא את הפציעה של מגינו הטוב ביותר, איגור טיודור הקרואטי, אבל הוא נכשל בכך שלא זיהה את ההידרדרות ביכולתם של ליליאן תוראם הצרפתי ופאולו מונטרו האורוגוואי, וגם ברכש שהביא לביצור העורף, ניקולה לגרוטאליה שלא סיפק את הסחורה.
אם בקניות עסקינן, הרי שגם סטפן אפייה ופבריציו מיקולי שהצטרפו בקיץ שעבר לגברת הזקנה עדיין לא עברו את בחינות הבגרות, אבל זה כאין וכאפס לעומת מחדלי השופינג של האביר אלכס: לא זו בלבד שיונייטד הפסידה לברצלונה במירוץ על שירותיו של הקוסם הברזילאי רונלדיניו למרות שהוא העדיף את אנגליה על פני ספרד, הרי שרוב הכדורגלנים האחרים שהגיעו למלא את השורות החסרות נראים אחרי תשעה חודשי הריון כהחמצות מסמרות שיער: אריק דז’מבה דז’מבה הקמרוני, קלברסון הברזילאי, ודויד בליון הצרפתי לא עולים בקנה אחד עם הרמה והמסורת, ואילו דייגו פורלאן, המבלה על הספסל כבר עונה שנייה במנצ’סטר, הוא שגיאה יקרה במיוחד – 7.5 מיליון לישט.
שוחרי הפאנץ’ ליין אוהבים כאמור לסכם תופעות בשורה או מלה אחת. גם פרגוסון וגם ליפי נתנו להם את ההזדמנות הזו העונה, כולל אפשרות למשחקי מילים בין השם הפרטי למשפחה. באנגלית קוראים למחדל דייוויד בקהאם, באיטלקית אדגר דווידס – על שניהם ויתרו המאמנים במחשבה שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, אבל גילו שהתרומה של כל אחד מהם למרכז השדה (דווידס) ולמנהיגות (בקהאם) הייתה כזאת שללא חלופה הולמת עלולה לשלוח את הקבוצה שלהם לבית עלמין לתארים.
אבל ליפי ופרגי לא ינחמו זה את זה. הם לא צריכים. הם מאמנים טובים ומנוסים במועדוני ענק. הם ישנסו מותניים וימשיכו הלאה, גם אם לא בטוח שבאותו איזור חיוג. גם הקבוצות שלהם ימשיכו לשלוט ולהיות אלו שהיריבות צריכות לנצח על מנת להגיע למשהו. איך אמר וינסטון צ’רצ’יל לפני 50 שנה: בחייהם של גברים יש גיאות ושפל. ואלכס ומרצ’לו, ופרנסי וכדורגלני יובה ויונייטד, הם מה זה גברים
