פוטוריזם בפיסול סביבתי

בר אמוץ החליט להמשיך ללימודי תואר שני בלונדון וזכה במלגה ייחודית מטעם הבריטיש קאונסיל שמימנה את לימודיו בגולדסמית’ קולג’. משם המשיך להולנד שם זכה למלגת מחקר באקדמיה המלכותית של הולנד (הרייקסאקדמי). במהלך השנים האחרונות הציג באחדים ממרכזי האמנות החשובים בעולם, החל מה-, האייקון גלרי בברמינגהם, הביאנאלה ב-CAC שבז’נבה Kwangju

(דרום קוריאה), הביאנאלה של סידני, Fuori Uso (Italy), Saitama Museum of Modern Art (Japan)

Project (Dublin), W139 (Amsterdam The show room of fashion

house W< (Antwerp) וכלה ב בסטדליק מוזיאום באמסטרדם ובטייט בריטיין. בשנה האחרונה זכה במלגת דלפינה היוקרתית שממנת לאמנים סטודיו במשך שנתיים. עם האמנים האחרים הפועלים בדלפינה נמנים כמה מהאמנים הצעירים המצליחים ביותר באנגליה, ביניהם גלן בראון, האחיות ג’יין ולואיז ווילסון, מייקל רדקר, גארי ווב, מארק טיצ’נר ועוד. בשנים האחרונות יצר בר-אמוץ מיצבים פיסוליים ששילבו מוסיקה ונקראו בפיו מערכות סאונד. פסליו, כגון אלו בהם עשה שימוש במייצבים ובמייצגים’Burning Love’ (2000), , שהוצגו בטייט מודרן ב-2003‘Dance Machine’ ו-משלבים קריוקי, מוסיקה ורמקולים ניסיוניים, שהוא בונה ומשדר דרכם ערוצים רבים של סאונד. הרמקולים הם פסלי פיברגלס בצורות שונות, כמו כוכב, טיל או דרקון, ומשולבים בהם חפצים יומיומיים שונים, כמו דליי פלסטיק, כוסות, כדורי טניס וגולף. לפסלים הללו יש מראה חללי, עתידני, היברידי, וכל אחד מהם משמש ערוץ סאונד נפרד שדרכו בוקעת מוזיקה. תערוכתו הגדולה במרכז לאמנות עכשווית בז’נבה לפני שנתיים כללה עבודות אותן הגדיר בתור ‘Mochileros’ -תרמילאים בספרדית. הפסלים הניידים הללו, שהמראה התעשייתי שלהן שאב מעולמות פאנק וטכנו ועיצובי אופנועים, נלבשו בידי בר-אמוץ ומשתתפים אחרים בתערוכה כמו תרמילי גב ותפקדו בתור מערכות סאונד ניידות שהגיבו לסביבה. בר אמוץ הוא בן זוגה של הכוריאוגרפית הישראלית המצליחה, יסמין ורדימון, ומתפקד גם בתור היועץ האמנותי של להקת המחול שלה. השניים מתגוררים בדרום לונדון וחובקים תינוקת בת חודש. בין השנים 1997 ל-2005 הם שיתפו פעולה במספר פרוייקטים שהוצגו, בין השאר, בטייט בריטיין. בנוסף לכך, בר אמוץ היה גם אחראי לעיצוב הבמה ולעבודות הוידיאו שליוו את מופעי הלהקה. התערוכה החדשה ב- One in the Other מציגה סדרת פסלים חדשים שממשיכים את העיסוק של בר-אמוץ בחיבור בין מוסיקה לצורה, למרות שבניגוד לעבודותיו הקודמות, הפסלים הנוכחים אינם מערבים שימוש קונקרטי בסאונד. אחת העבודות היא הומאז’ לגיטריסט הבלוז האמריקאי ג’ון פיי (1939-2001) והפסל, העשוי יציקת גומי קשיח הנתונה בעגלת משא, חושף פורטרט של ג’ון פיי לצד גיטרה שבורה. פיי, שהיה מוסיקאי מתוסבך, שתקן ואלכוהוליסט, גילם בחייו ובמוסיקה שלו תחושה של מלנכוליה וטרגדיה ולא מעט גיטריסטים עכשוויים מציינים אותו בשנים האחרונות בתור מקור השפעה. הוא היה אנתרופולוג של תרבות אמריקאית, התעסק בעידן הפרימיטיבי והיה אחראי ליצירת ההגדרה של האמריקן פרימיטיב גיטר. על אף שהפסל אינו עושה שימוש במוסיקה, הוא מהווה אב-טיפוס לרמקול אתו מתכנן בר אמוץ להופיע כחלק מפרוייקט להקת אלקטרו באסקינג (בשיתוף עם ארגון פלטפורם פור ארט), שתסייר ותופיע ברחבי הרכבת התחתית של לונדון ב2006-. לצד העבודה הזו מציג בר אמוץ סדרת פסלים בעלי צורות פוטוריסטיות שבנויים סביב אובייקטים יומיומיים. חלק מהצורות העתידניות מאזכרות את הסגנון הסוריאליסטי הפרימיטיבי של ג’קומטי ובוצ’יוני, אולם המפגש עם הרדי מיידס המשולבים בהן יוצרים משמעויות פואטיות ופוליטיות חדשות. העבודה אנגולה, למשל, עשויה יציקות בטון אפור בהן מוטבעות נעליים משומשת, 3 נרות צבעוניים, גלובוס צעצוע ומורקה הנושאת את תמונתו של צ’ה גווארה. אני רואה ב’אנגולה’ מקדש לזמן ולהבנת העולם. כדי להבין את העולם צריך להיכנס אליו, אומר בר-אמוץ. נכנסים לנעליים והולכים בהם. אנגולה היא דוגמה. ההבנה של הקונפליקט באנגולה עשויה לקרב להבנת העולם. הפסלים בתערוכה מתכתבים עם המסורת הפרימיטיבית. האם נכון יהיה לומר שאתה מנסה לדבר על הקשר שבין פרימיטיביות לגלובליזם?

הפרימיטיביות והגלובליזם קשורים אחד בשני בשל האספקט הכולי שלהם. אני מציע להבין את העולם דרך הפעולה. הרעיון שלפעולה שלך יש השפעה על העולם. פיי עשה דבר דומה כשגרם לכלבים לנבוח את השיר קליפורניה דרימינג.

ואתה מנסה להנציח את פיי?

אני עובד אתו, לא מנציח אותו. אני בונה כלי מוסיקה שימשיך לחיות. זו לא בדיוק הנצחה. אנשים ינגנו דרכו. אני לא מתכוון לנגן את המוסיקה שלו אלא לחשוב על מוסיקה כעל משהו שיש בו איבוד שליטה מסויים. מישהו יוכל יום אחד לנגן בכלי הזה, אפילו משהו שאתה לא אוהב.

האם אתה רואה בפסלים כלי רכב להבנת העולם?

הפסלים הם מעין אנדרטאות חיות, יציר כלאיים בין מזבח לאנדרטה. אנדרטאות, מבחינתי, צריכות להיות סוג של מזבח, אבל רוב האנדרטאות שאנחנו מכירים הן בדכ אנדרטאות מתות. הן בדכ יוצרות סנטימנטים אבל לא מייצרות רעיונות חדשים. אני רוצה להציע הצעה לאנדרטאות חיות, שקורות בהווה ולא רק מדברות על משהו שקרה בעבר.

מאמרים קשורים

סתיו אנגלי

מנכ”ל ‘אל-על’ החדש חושש להגיע ללונדון

טו בשבט בלונדון

בדרך לאזרחות

העיסוק באנדרטאות וגם העיסוק בדמותו הטרגית של ג’ון פיי, מקושרים שניהם להרס או להרס עצמי. האם הפסלים שלך גם כן נבנים מתוך מצב של הרס?

אני לא חושב שהפסלים מדברים על הרס עצמי. הייתי אומר שהם מתעסקים בעידון של בעיות גלובליות. העבודה פטרוליום למשל (שעשויה משפך שמן ק.ר.), היא הצעה למונומנט על משבר גלובלי. ניסיון להבין מבחינה פואטית את המשבר הגלובלי ולבנות דרכו משהו חדש.

כיצד אתה רואה את הקשר בין פיסול למוסיקה?

פסל זה חפץ שמתקיימת סביבו תנועה ותנועה תמיד מכילה מוסיקה. גם אם לא מנגנים את המוסיקה היא נמצאת בראש. הגעתי למסקנה שאין סיבה לנגן מוסיקה במקום שדורש שקט- גלריה של אמנות. במקרה הזה, צריך לנגן אותה מחוץ לו, בחיים.

גיא בר אמוץ ב- One in the Otherעד 23 באוקטובר.

One in the Other

4 Dingley Place London EC1V 8BP

T/F +44 (0)20 7253 7882

E oneintheother@blueyonder.co.uk

http://www.oneintheother.com/navframe.html

לפרטים: http://www.re-title.com/exhibitions/oneintheother.asp

http://www.oneintheother.com/