כולנו מכירים את גורלה המפורסם של פומפיי, אבל מעטים שמעו על אחותה הקטנה, הרקולנאום, עיר שגם נפלה קורבן להתפרצות הר הגעש וזוב וממצאיה מרתקים לא פחות. שרידים משתי ערים אלו מוצגים בתערוכה החדשה במוזיאון הבריטי, שאמנם אינה יכולה להשתוות לסיור באתרים הארכיאולוגיים שבאיטליה, אבל מספקת הצצה מרתקת לאורח חייהם של מעמד הביניים הרומאי בשנת 79 לספירה.
את הקירות מעטרים פרסקאות (ציורי קיר) רבים וכבר באחד החללים הראשונים אפשר ללמוד מהם על האווירה בפאב רומאי טיפוסי. בטברנה של סאלוויוס בפומפיי, למשל, צויר על אחד הקירות מעין קומיקס בו נראים שני גברים המחכים להזמנתם כשמלצרית ניגשת אליהם עם משקה. האחד אומר: כאן. השני אומר: לא, זה שלי!. המלצרית משיבה: מי שרוצה שייקח ואחרי שנמאס לה מהוויכוח ביניהם היא קוראת למישהו אחר לשתות. זה כנראה סוג ההומור או אופי הוויכוחים בפאב בימים ההם, שאולי לא שונה כל כך מימינו אנו.
בכלל, אחד הרעיונות המרכזיים בתערוכה הוא להראות עד כמה חיי היומיום שלהם דומים לחיינו המודרניים. גם הם אהבו את שעות הפנאי, הקדישו זמן לטיפול בגינה וגידלו כלבים. גם הם סיימו את ארוחתם בקינוח מתוק ונהנו מפירות, אגוזים ולחמים, כפי שניתן לראות אותם מפויחים בשלמותם. גם להם היו רהיטים דומים, החל מעריסה לתינוק וכלה בארונית עם מגירות. גם הם עסקו ביופי וטיפוח וניתן לראות את הכלים בהם השתמשו להסרת שיער (פינצטה, סכין גילוח וכד’) ולמוצרי הקוסמטיקה והאיפור. גם אז מעמדה של האישה היה רם וכמעט שוויוני.
על המנטליות של התושבים ניתן ללמוד מפריט נוסף – מנורת שמן בדמות סאטיר (אדם-תיש) עם איבר מין זכרי מוארך במיוחד שבקצהו חור המיועד לפתיל. מנורה זו כנראה הונחה לצד מיטה או ספת התעלסות ואת מטרתה ניתן להבין מאחד מכתביו של המשורר הרומאי, מארטיאליס: אני מנורת לילה, שותפה לסודות והנאות המיטה; עשו כל שחשקה נפשכם, לא אומר מילה.
בסיום התערוכה, אנחנו מתפקחים מחייהם הנורמליים ועומדים פנים מול פנים אל מול הזוועה, כשמביטים ביציקות גבס של בני משפחה שלמה שנספתה שוכבים על גבם, מאובנים בתנוחתם האחרונה וידיהם מושטות מעלה. אחד מהם הוא ילד קטן שניתן אפילו לראות שאריות מבגדיו. גורלם המר מומתק מעט עם הידיעה שחייהם הונצחו לעד ועדיין יוצרים עניין, אחרי כמעט 2,000 שנה.
התערוכה מעניינת ומאוד מבוקשת, לכן, מומלץ להזמין אליה כרטיסים מראש.
