התערוכה, כמו כל הפרויקט, היא הרבה יותר מכדורגל. לא תראו שחקן בועט בכדור, או שוער מציל שער. כן תראו זוית שונה על ישראל אחרת, כזאת שאנשים שכחו שקיימת ממש מעבר לפינה, והיא מרגשת, מאד מרגשת, מספרים לעלונדון גד סלנר ו-ואדים טרסוב, שני הישראלים שמאחורי התערוכה, והתופעה, שנקראת כדורגל שפל (shefel).
כדורגל שפל הוא למעשה פרויקט צילומי תיעודי העוסק בכדורגל מליגות נמוכות ברחבי ישראל, מהכפרים הערביים בגליל דרך שכונות נשכחות במרכז ועד לעיירות הנגב. התערוכה שלהם מציגה בימים אלה ממש בפעם השנייה בלונדון ב-GNM בקינגס פלייס והיא פתוחה למבקרים ללא תשלום בכל יום מ-10 ועד 6 בערב עד ה-23.8.
כצופי כדורגל-מקצועני נלהבים בעבר, וצופי ‘כדורגל-שפל’ נלהבים בהווה, התחלנו במלאכת התיעוד בה התמקדנו פחות בנעשה על המגרש, והתעניינו בעיקר בפן האנושי, באווירה, במקום ובאופן בו כל אלה מתקשרים ביניהם באמצעות הכדורגל. המסע חשף אותנו לישראל אחרת, עזובה ונשכחת, אך יחד עם זאת יצרית וגאה. ישראל האמיתית של השפל, ולא זאת של הזיוף, שרק מחכה לעלות שוב מחדש.
למי כדאי לבוא לתערוכה?
מומלץ לכל מי שחובב צילומי דוקו, להחשף לנופים שונים. הסיבה שהתערוכה מצליחה כל כך בחול היא שכל אחד יכול להתחבר לנופים האלה. כולם הלכו למקומות האלה, לא משנה אם האצטדיון העזוב הוא בצפון מזרח אנגליה, בפאתי מוסקבה או ליד מרקאש. בהקשר של הצופה הישראלי, לעומת זאת, בהחלט מדובר בגעגועים מחויכים ולפעמים מעט עגומים.
איפה עוד אתם מציגים בקרוב?
הצגנו השנה בפסטיבל בדנטון, טקסס, ולא מזמן חזרנו מהתערוכה מבלגרד. זאת הפעם השניה שאנחנו מציגים באנגליה, ובקרוב, בתקווה ובעזרה רבה של שגרירות ישראל בלונדון, נציג את התערוכה בוויילס, בסמוך למשחק הנבחרת.
מה פשר המשיכה לצד הפחות אסתטי של הכדורגל?
אסתטיקה זה עניין של טעם, אנחנו מעדיפים להסתכל על זה בצורה של נוסטלגיה. אי אפשר להימנע מקלישאות כשזה מגיע ל’נוסטלגיה’, כך שגם אני אחזור עליהן: כולנו מתגעגעים לנופי הילדות שלנו, לתקופות פשוטות יותר. העניין הוא זה שבאופן שמעט הפתיע אותנו, וכיום עם חלוף הזמן קצת פחות, זה שהנופים האלה עדיין קיימים בארץ, פשוט אף אחד לא מכוון עליהם את הזרקור התקשורתי.
איך אנשים זרים מגיבים לתערוכה?
אנחנו מאד גאים בעובדה שהפרויקט הזה מצליח להביא להרבה צופים זרים מרחבי העולם את הזוית שישראל היא גם מקום שמצליח לשלב, דרך הכדורגל, דו קיום אמיתי. אנחנו מקבלים הרבה מאד תגובות ושאלות בנושא, ואנשים מופתעים שזה באמת ככה.
תמונות שגד ו-ואדים אוהבים:
ציור הקיר של דגל ישראלי בדימונה מסמל המון בעינינו. מצד אחד מדובר בדגל, שהוא בהחלט מקור לגאווה עבור כל ישראלי, גם עבורנו שמתעקשים שהוא יהיה חלק מכל תערוכה בחול. מצד שני, חדי עין יבחינו בכתובות הסמליות של דורות שונים של עליה שהגיעו לעיר הנשכחת הזאת: מצד אחד כיתוב שצייר עולה ממרוקו, ומצד שני יוצא בריהמ.
התמונה של האבא והבן היא משהו שכל אחד חווה, כל אחד מתגעגע, וכל אחד רוצה להעביר את הרגע הזה לילדים שלו, וכן הלאה.
