אך מלבד גיבור הגיטרה, שכנראה נועד בעיקר למשוך קהל, מדובר בפסטיבל מחול ומבין להקות הריקוד הבולטות השנה כדאי להזכיר את זו של אנטוניו גאדס, הכוריאוגרף המנוח שידוע מעבודותיו לסרטים, כרמן וחתונת דמים, משנות ה-80′. להקתו מעלה עיבוד למחזה של לופה דה-וגה, פואנטה אובחונה (מעיין הכבשים), המבוסס על מאורע היסטורי אמיתי. שם המחזה הוא שמו של כפר שהיה בשליטתו של המושל הצבאי, פרנן גומז, שנהג באכזריות כלפי תושביו עד שאלה החליטו להורגו. המלך באותו זמן (1476), פרדיננד השני, הורה לחקור את המקרה, ותושבי הכפר סירבו לומר מי עשה זאת, גם תחת עינויים.
הסיפור הזה בעצם ממחיש את הנושאים בהם עוסק הפלמנקו – לא מדובר רק בהבעת רגשות לוהטים בגלל אהבה נכזבת, אלא גם ברדיפות ואכזריות כלפי בני מיעוטים וכדומה. מכאן אפשר להבין גם את הקשר בין הז’אנר הריקודי הזה לבין השורשים היהודיים הטבועים בו.
מנואלה קאראסקו, רקדנית עטורת פרסים שנולדה למשפחת צוענים, היא כנראה אחד הניצוצות האחרונים של אמניות הריקוד האותנטיות. ממופעה, אנחת פלמנקו, אין לצפות לדבר מלבד פלמנקו בצורתו הטהורה והפשוטה ביותר, כמו בכל טאבלאו (בר פלמנקו) אנדלוסי מקומי, עם תנועות מלאות רגש ועבודת רגליים מדויקת. במופעי הגאלה של הפסטיבל אפשר לצפות ברקדנית מובילה נוספת, כרמן קורטז, החולקת את אותה במה יחד עם רקדניות הדור הצעיר המבטיחות, רפאלה קאראסקו ואולגה פריקט.
כפי שמוזיקת הפלמנקו ממשיכה להתפתח לכיוונים מודרניים יותר, כך גם המחול. אחד מהחלוצים הוא הכוריאוגרף, רפאל אמארגו, שלהקתו מעלה את משורר בניו יורק – מופע המשלב טרנדים כוריאוגרפיים מז’אנרים אחרים יחד עם מולטימדיה. המופע מבוסס על ספר בעל אותו שם מאת פדריקו גרסיה לורקה, משורר שסיים את חייו מול כיתת יורים בתחילת מלחמת האזרחים הספרדית, וששיריו הפכו לחלק מהמורשת.
הפסטיבל נחתם עם הצלע השלישית של הפלמנקו – השירה. שני מופעים של זמרים שאולי לקחו את רעיון המודרניזציה רחוק מדי, לכדי משהו שכבר קשה לקרוא לו פלמנקו. הראשון הוא של זמרת הקוראת לעצמה דה שיקה והשני של הזמר, חוזה מרסה, הנחשב להצלחה מסחרית בספרד ופעיל מאז שנות ה-60′. על השניים האחרונים נראה שאפשר לוותר, אבל בשאר המופעים ההיצע המשובח מקשה על הבחירה.
