לחגיגות העצמאות של מדינת ישראל מצטרפת חגיגה מקומית של מועדון הסלון הישראלי, שמציין שנה לקיומו. הגעתי ללונדון בדצמבר 2011 כשליח הישראלי הראשון לפדרציה הציונית של בריטניה, מספר היוזם והמייסד, ניר כהן (28), שליח ההסתדרות הציונית. לא היה לי מושג מה יכלול התפקיד משום שמעולם לא עשו את זה קודם. האתגר היה לבנות הכל מאפס וליצור משהו חדש. כך התחיל הרעיון של הסלון.
מה זה בעצם הסלון הישראלי?
קהל היעד המרכזי הוא צעירים והמטרה היא לחזק את הקשר עם ישראל ולעורר שיח ציוני. הסלון הישראלי נולד מתוך ההסתכלות שלי סביב, לראות מה קיים. ראיתי שאין משהו שפונה ספציפית לישראלים צעירים שגרים כאן; סטודנטים וגם מי שהגיעו לעבוד, אז הקמתי מסגרת קהילתית וקראתי לה ‘הסלון הישראלי’. מקום שהוא בית הרחק מהבית, שמדברים בו עברית, אוכלים חומוס ובמבה ועוסקים בדברים שחשובים ומעניינים אותנו. בין אם זה מפגש עם איתמר רוז, שיוצר סרטי סאטירה קצרים על החברה הישראלית, או עם נטע זיו, שמנהלת את הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב ומדברת על צדק חברתי בישראל. ערכנו גם מפגש עם נציגה מארגון ‘חריף’, שמטרתו להעלות את נושא הגירוש של קהילות היהודים ממדינות ערב. הנושאים שאנחנו עוסקים בהם תמיד קשורים לזהות הישראלית והיהודית, אבל כמו הזהות עצמה, הם מגוונים מאוד. אם בהתחלה אני זה שהבאתי רעיונות ופיתחתי את הדיון, היום מגיעים מרצים חיצוניים וגם חברי הסלון יוזמים בעצמם. בגדול אפשר לומר שזהו חיבור בין מפגשים חברתיים, כמו סתם לצאת לפיקניק ביחד, ובמה להרצאות והעשרה. וכמובן, פורום של דיון פתוח לחלוטין.
למה הכוונה בדיון פתוח?
לדוגמה, במפגש של יום הזיכרון התפתח דיון סביב טקסט של אח שכול שכתב על כך שהיום הזה הוא בעצם כלי של המדינה לעודד אתנוצנטריות ומיליטריזם, שעוד אנשים יקריבו את חייהם. המפגשים הם כולם כאלה. אני לא מחווה דעה, אלא עולות שאלות וכל תשובה היא לגיטימית. אין אמת מוחלטת, שום דבר לא מובן מאליו ואני רואה שבהחלט קיים כאן צורך לאנשים בגילנו לשאול את השאלות הללו. שאלות כמו: האם אנחנו כאנשים אינדיבידואלים, שבחרנו באופן פרטי להגיע ללונדון, מצופים לייצג את המדינה? האם התיוג שלנו כישראלים משמעו שעלינו להיזהר במה שאנחנו אומרים? המטרה של הפורום הוא לדון בכך, אך גם להיות מקום חברתי ולכן, אנחנו משתדלים לסיים את המפגשים באווירה טובה באחד הפאבים הסמוכים.
התיוג החיובי שלנו כישראלים בחול
מהן היוזמות שאתה הכי גאה בהן?
ללא ספק המשלחת לפולין וההתנדבות ביום המעשים הטובים. המשלחת נולדה כשפגשתי את השגריר ודיברנו על הפער בין הקהילה היהודית והישראלית בלונדון. זה משהו שהיה חשוב לי לעשות – להביא לחיבור בין שתי הקהילות, חיבור שהוא חיוני וקריטי לדעתי מבחינה של זהות וערכים משותפים. יצרתי קשר עם מי שאחראי על המצעד בבריטניה וסיפרתי לו על הסלון. הוא מאוד התלהב והשיג לנו את המימון הדרוש, ובאפריל יצאו תשעה מאיתנו למסע החשוב הזה. היוזמה השנייה היא יום המעשים הטובים בבית חולים מקומי. קניתי צבעים ומברשות ויצאנו לצבוע ולצייר ציורים חמודים על קירות של שני חדרי ילדים, שהיו ממש במצב עגום. מלבד ההרגשה הטובה, שהבאנו מעט שמחה לילדים חולים, הערך של ההתנדבות היה לתת משהו מעצמנו למקום שבו אנחנו חיים. לתרום לקהילה המקומית וללא ספק גם לסייע לתיוג החיובי שלנו כישראלים בחול.
מה צפוי לנו בהמשך הדרך?
מה שבעצם חשוב לי שיקרה זה שאנשים ייקחו את הניהול לידיים, שהסלון יהיה משהו שימשיך הלאה, גם אחרי שאעזוב. אני אמור לסיים את תפקידי בקיץ הקרוב. החוזה שלי מסתיים באוגוסט ומבחינת תקציב לא בטוח שיחדשו לי אותו שוב, אך עד כמה שזה עצוב, אני יודע שהסלון הוא פלטפורמה שיש בה צורך, וכשיש צורך – זה יישאר. מדובר בקבוצה מאוד איכותית של אנשים עם פוטנציאל תרומה ונתינה עצום. אני מקווה שנמשיך להביא חברים חדשים. לפני שנה במפגש הראשון היו שבעה חבר’ה, עכשיו מגיעים בין 30-20 לכל פעילות ואפילו לארוחת פסח שארגנו הגיע מספר דומה. אנשים מחפשים את ה’ביחד’ הזה שלא מחייב כמו מסגרת דתית. מישהי אמרה לי פעם: ‘זו פעם ראשונה שיצא לי לדבר בצורה כזו עם אנשים ששאלו את עצמם את אותם דברים שאני שואלת את עצמי’. זוהי הרוח האמיתית של הסלון ואני מאמין שהיא תמשיך לפעום גם הרבה אחריי.
ומה אומרים חברי הסלון?
קרן ידידיה (28): בשבילי זו הרגשה של בית, שישראל איפשהו עדיין איתי ואני לא באמצע עיר זרה. הכרתי הרבה חברים חדשים.
רן סופר (28): לפני שהגעתי למפגש הראשון הייתי סקפטי. אמרתי לעצמי ‘הנה עוד חבד’, אבל הופתעתי לטובה. התכנים מגוונים וזו לא רק מסגרת חברתית, זו גם מסגרת של העשרה.
אלי קאופמן (30): זה מקום בו אני יכול לפגוש חבר’ה ישראלים בגילי, לשמוע הרצאות על נושאים שמעניינים אותי ולהרגיש מחובר לישראל.
