בשעה שאתם מעיפים מבט בכתבה זו, יכול להיות ששלטונות ההגירה של בריטניה מעיפים את אל בנגורה לכל הרוחות כלומר מלונדון חזרה לאפריקה. החזרה הזו ליבשת השחורה יכולה להוות גזר דין עבדות, אם לא מוות, עבור נער שכבר לפני שנתיים, בגיל 15, נבחר לכדורגלן העונה של ווטפורד. לפני שבועיים ילדה זוגתו האנגליה של בנגורה בן בכור. זה לא מנע מוועדת השימוע של משרד ההגירה לדחות את בקשתו להישאר על אדמת בריטניה, לגדל כאן את בן חלציו, להמשיך לשחק כדורגל, לשלם מיסים ולנהל אורח חיים תרבותי וצנוע.
השלטונות הבריטים נאחזים בחוק היבש. אלא מה. הם לא יתנו לאף דמעה להרטיב את הסעיף ההולם. בנגורה מבחינתם הוא שוהה בלתי חוקי, וכל השאר חשוב כקליפת השום. מה איכפת להם, למשל, שהילד הזה, שנולד בפריטאון, סיירה ליאון, בינואר 1988, קם בגיל ? ונמלט לגיניאה כל עוד רוחו בו, משום שאביו נפטר, ומשפחת האב הועידה לאלחסן את תפקיד היורש לעמוד בראש כת העוסקת בסחר סמים, עכום וכישופים, ומבצעת טקסים הכוללים התעללויות בבני אדם, כולל ביתור אברים.
מה איכפת לגלגלי הצדק הטוחנים דק דק של הממלכה המאוחדת אם אל בנגורה ייאלץ עתה לשוב למקום בו לא ידוע מה בדיוק הוא יידרש לבשל, אבל בטוח שלא יהיו אלה שערים. ומה זה בדיוק נוגע לבירוקרטיה הבריטית הבלתי מתפשרת, אם ה-red tape ייכרך סביב צווארו של מי שכבר הוכיח בארבע שנים תרבותיות ושלוות על אדמה אנגלית שכל כוונתו היא להשאיר את העבר המצמרר מאחוריו ולהביט קדימה בתקווה אל הקמת בית על קרקע מוצקה וזאת תוך כדי בידור ההמונים.
לא, מערכת ההגירה היא נטולת סנטימנטים. היא מסתפקת בלשון החוק. ולפי החוק הזה, אל בנגורה הוברח לבריטניה. אז מה אם האיש שמצא אותו מסתובב ברחובות גיניאה, מלקט מזון ותר אחרי פרנסה, נטל אותו עימו לצרפת ואחר כך לאנגליה על מנת להפכו לעבד מין, להשתמש בו ואז למכור אותו למרבה במחיר. אז מה אם הוא עבר לפחות שני ניסיונות אונס מאז שכף רגלו דרכה על אדמת האלביון. זה ממש לא שייך. מה שחשוב באמת זה שיש סתירות בין הראיון שנתן אל בנגורה לתכניה של ווטפורד ובו טען שדודו אריק הוא זה שפגש אותו בפריז, והביא אותו לחוף מבטחים בריטי (בניסיון להימנע מכניסה לסוגיית האונס שהלחיצה והביכה אותו), לבין הגירסה שלו בטריבונל של משרד הפנים, שם הוא סיפר שלא הכיר מעודו את האנשים שנשאו אותו כל הדרך מאפריקה לאירופה.
ובאמת, תסכימו איתי ועם השופט בוועדת ההגירה והמקלט המדיני של בריטניה שבנגורה מהווה סכנה גדולה וממשית ליציבותה של הממלכה המאוחדת (בטירופה), ושאם חס וחלילה תאפשר לו בריטניה להמשיך ולכלכל את צעדיו וחייו ברחובותיה ובאיצטדיוניה, יכול הדבר לגרור בעקבותיו גל עצום ואימתני של הסתננויות בלתי חוקיות מבעד לגבולות האי, לקעקע את היסודות המוצקים של המונרכיה, לכרסם בגאווה הלאומית, ולפעור סדקים עמוקים ביציבות הדמוקרטיה עד לקריסתה המוחלטת. עובדה, בנגורה אפילו הודה במהלך השימוע כי ווטפורד הגישה לו סיוע סוציאלי שכלל גם טיפול פסיכיאטרי נגד הסיוטים מהם הוא סובל מאז בריחתו מהמשפחה הלוחמת ומסוחרי האדם שעשו לי דברים רעים. הנה לכם הוכחה שבנגורה הוא – Liabillityקוץ בישבנה של האומה.
ואולי צודקים דווקא פרקליטיו של בנגורה, ואדי בות’רויד, מנג’ר ווטפורד ומי שנתן לבנגורה את הצ’אנס הגדול על כר הדשא אחרי שסקאוט של המועדון גילה אותו לפני שלוש שנים משחק בפארק בלונדון, שטענו שהכל היה נראה אחרת אם הנער מסיירה ליאון היה משחק למשל בארסנל, צ’לסי, ליברפול או מנצ’סטר יונייטד, ולא בחצר האחורית של הכדורגל האנגלי, אי שם בהרטפודשייר הצנועה? הייתכן שגם בארץ הפייר פליי, כמו במדינות עולם כחול-לבן או שלישי, הקשרים חשובים לפעמים הרבה יותר מהכישורים?
לא הכל אבוד עדיין. לגורדון בראון (כן, כן, מה יש אם ראש הממשלה יטיל את כובד משקלו גם בעניינים שאינם בוערים מדינית אבל לוהטים, רותחים ושורפים חברתית ואנושית סביב פרצופה של המדינה?), לחברי פרלמנט מכל קצווי הקשת, ולשיטה הבריטית על כל בלמיה ומנגנוניה, ניתנה עוד הזדמנות. ווטפורד ובנגורה הגישו ערעור על החלטת שלטונות ההגירה. ועדת הערר אמורה להתכנס ולפסוק עד כריסמס. ההחלטה שלה תעניק את הצביון האמיתי לחג המולד. עד אז אני גאה להיות אוהד ווטפורד ונבוך להחזיק בדרכון בריטי. ואתם?
