אנגליה ריתקה אותי מאז ומעולם. אינני יכולה להצביע על הסיבה המדויקת לכך, אבל משום-מה אנגליה תמיד נתפסה אצלי כמשהו רחוק, מסתורי ובלתי מושג. הרגשתי כלפיה סוג של נוסטלגיה. בכדורגל האנגלי בפרט היה קסם שלא יכולתי להסביר. עד שנות ה-80 היה המשחק ספורט של מעמד הפועלים, וככזה: אלים, גברי ומאיים. כיום הוא ספורט אצילי, נקי וכמעט אריסטוקרטי. הטענות הפופולריות מדגישות את תפקידם של המשטרה ובתי המשפט בתהליך ההכשרה של משחק הכדורגל, אך איכשהו מעולם לא הצלחתי להשתכנע בכך שמדיניות הברזל של גברת תאצ’ר היא זו שהפחידה עד מוות חברתי את אלפי החוליגנים, שהיו הנוף השכיח במגרשי הכדורגל. ואת זה רציתי לחקור.
אבל איפה מתחילים? אנגליה היא מדינה עצומה בגודלה ובאוכלוסייתה, ו?ודאי שכך היא נראית למי שמגיעה מפינה קטנה במזרח התיכון. כדורגל משחקים באנגליה בכל כר דשא פנוי ובכל שכונה. נקודת מוצא למחקר על השינוי שעבר הכדורגל במדינה זו, הייתה ללא ספק, האקדמיות; אקדמיות לכדורגל הן מסגרות חינוך, שאליהן מגיעים מכל המדינה צעירים מוכשרים, בעלי פוטנציאל להיות שחקני כדורגל בעתיד, כדי לקבל הכשרה מקצועית מתאימה. בתי ספר באופן כללי הם המקום בו החיים החברתיים האידאליים באים לידי ביטוי. לכן, אקדמיות לכדורגל הן המקום המושלם לבדיקת התפיסה האידאלית שהכדורגל האנגלי מנסה לייצר מאז שנות ה-90.
בעזרתו של אריק יהלומי, איש קשר של ההתאחדות הישראלית באנגליה, השגתי את מספרי הטלפון של שניים ממנהלי האקדמיות הגדולות באנגליה. בשעה המיועדת אני מתגברת על העצבנות, החששות והמבוכה, ומחייגת. בצ’לסי לא עונים. בארסנל אני זוכה למענה אנושי לאחר הצלצול השני. מר סמית’, המנהל בפועל של האקדמיה, הוא אדם חם ולבבי. כן, אריק דיבר איתו וודאי שאפשר להיפגש. מתי נוח לך להגיע?. השיחה זורמת ללא בעיות מיוחדות. כמה דקות לאחר מכן אני מודה לו ומנתקת.
מר סמית’ מאשר לי לחקור את האקדמיה שלו. שבועיים מאוחר יותר אני מקבלת גם את הסכמתו של מנהל האקדמיה של צ’לסי ולאורך כל עונת 2007/08 אני הופכת אורחת קבועה באקדמיות אלו. פעם עד פעמיים בכל שבוע אני מגיעה כדי לצפות באימוני ומשחקי הילדים, לראיין הורים, מאמנים ומנהלים. באחד המשחקים באקדמיה של ארסנל אני פוגשת את ארני, מאמן, שמספר לי כך; האקדמיות באנגליה מתחילות לגייס שחקנים מגיל שש. בגיל הזה מגבשים אותם לקבוצה, מלמדים אותם עמדות ומהלכי כדורגל, ונותנים להם לשחק עם הכדור.
לאורך רוב תקופת ההכשרה שלהם, הילדים לא יתחרו במשחקים תחרותיים נגד קבוצות מאקדמיות אחרות. כל המשחקים הם משחקי ידידות, מתוך מטרה להעדיף את ההכשרה והלמידה ארוכי הטווח על פני התוצאה הרגעית. אבל עזבי אותך ממשחק הכדורגל עכשיו, הוא אומר לי. הדבר הכי חשוב שאנחנו רוצים ללמד אותם בשלב הזה הוא להיות ילדים צעירים טובים. מיהם ‘ילדים צעירים טובים’?, אני שואלת. ילדים צעירים טובים הם ילדים שיודעים לתת כבוד. אנחנו מנסים ללמד אותם לתת כבוד לכדור, ולכבד את המשחק. לכן, נדיר שיקרה שבסוף יום אימונים, נניח, לא יגיע למחסן כל הציוד שיצא ממנו בבוקר. הילדים לומדים לכבד הורים ודמויות סמכות וכן הלאה. הם לומדים לכבד את המשחק ולכבד את עצמם.
משחק הכדורגל האנגלי המסורתי היה מאופיין בפיזיות רבה ובמסירה של כדורים ארוכים מצד אחד של המגרש אל הצד השני. משחק הכדורגל באקדמיות היום הוא משחק שונה. בכל המשחקים בהם צפיתי היה קשה להבחין במגע, שלא לדבר על מאבק פיזי. הניסיונות לשמור על הכדור, לשלוט בו או להשתלט עליו כאשר הוא ברגליו של שחקן יריב, נעשו במינימום מגע גופני, מינימום הפרעה עם גוף, ומקסימום ריכוז וטיפול בכדור. המשחק האנגלי הופך טכני יותר ומושם דגש על ניהול משחק מסודר דרך האמצע והאגפים. משחק הכדורגל האנגלי התגאה תמיד בכך שהוא משחק הוגן, אולם בשנים האחרונות מביאים באקדמיות את עקרונות המשחק הג’נטלמני עד הקצה.
הכותבת היא מחברת הספר אימפריה, מרצה לאנתרופולוגיה ולסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון וקמפוס אילת ומעבירה הרצאות וסדנאות בתחום כדורגל וחינוך. את הספר ניתן לרכוש בחנות סטימצקי בגולדרס גרין.
