בשנת 2005 גילתה ליאוני ערב (42), שהיא סובלת ממחלה גנטית בשם ‘פוליציסטיק קידני’. הלכתי לקבל אישור לחדר כושר, ולחץ הדם שלי היה גבוה במיוחד, היא נזכרת. עשו לי בדיקות וגילו שיש לי את המחלה, הייתי במעקב כמה שנים, למרות שהרגשתי מצויין.
ליאוני נשואה ליובל (38) והם גרים עם ילדיהם (דניאל, 15, ויונתן, 12) כשלוש שנים בצפון לונדון. בארץ התגוררו בקיבוץ רשפים ובצור משה, ועברו לבריטניה בעקבות רילוקיישן של יובל העוסק בייעוץ תוכנה. באולטרא-סאונד גילו ציסטות בכליות, היא ממשיכה. הגידולים האלה גדלים עד שהם גורמים לכליה לא לתפקד, והפיתרון היחידי הוא דיאליזה או השתלת כליה.
מצבה הבריאותי החל להדרדר כאן. רופא משפחתי הציע לחפש תורם מתאים במשפחה. ידענו שזה יגיע, היא מסבירה, עוד בארץ התחלתי לברר לגבי תרומה בפיליפינים. כאן הכול מאוד מסודר. הרופא המליץ לחפש קרוב משפחה ויובל ואני הלכנו לסמינר שמתקיים פעמיים בשנה, בו מסבירים את התהליך לתורם ולנתרם. ההבדלים בגישה שונים בין ישראל לבריטניה באופן משמעותי ביותר, היא ממשיכה. בארץ ייעצו לנו ללכת קודם לדיאליזה ורק אחר כך להשתלה. בעיקרון, עדיף להגיע להשתלה בלי דיאליזה. פה יש מערכת שלמה של תרומות איברים. זה ממש מפתיע כמה זה לא מפותח בישראל. אולי כי אין מספיק תורמים.
יובל התנדב מראש לתרום. אין לי שום בעיה. את הבדיקה עשינו כשנה לפני התרומה, יצא שאנחנו מתאימים והפסקנו לחפש, הוא מסביר. כשהמצב של ליאוני הדרדר ניגשנו שוב לבדיקות (יש כמה סבבים של בדיקות התאמה ושל מצב בריאותו של התורם, מ.ק.) ואז גילו שאנחנו עדיין מתאימים. גם אם אין התאמה מלאה, עדיין אפשר לעשות את ההשתלה ב-Plasma Transfer. זה מאוד נהוג כאן, בעוד שבארץ עשו זאת בפעם הראשונה רק לא מזמן. כאן יש כמה השתלות בכל יום, גם כשאין התאמה מלאה. למזלנו, יצא שאנחנו מתאימים.
לא סתם מתאימים, היא צוחקת, התאמה של כמעט מאה אחוז! התאמה מוזרה, כמו תאומים. אבל גם אם לא היינו מתאימים, יובל היה תורם למישהו אחר ואני הייתי מקבלת תרומה מתורם אחר. כך זה עובד. ב-7 ביולי התאשפזו בני הזוג יחד בבית החולים, האמרסמית’. הניתוח נערך דרך ה-NHS. יובל נכנס ראשון לניתוח ומיד אחכ ליאוני. את ההתאוששות עברו ביחד, וליאוני נשארה חמישה ימים נוספים להשגחה.
היינו אחד על יד השני. מכיוון שיש כל כך הרבה שתורמים מהמשפחה, אז מתאוששים יחד, היא מספרת. הטיפול פה יוצא מן הכלל – הרופא המנתח היה מצוין וצוות האחיות נהדר; אחות אחת לכל שני חולים. לא הלכנו על פרטי כי חברת הביטוח בישראל טענה שזו מחלה גנטית ושלא הצהרתי עליה מראש. אבל בכלל לא ידעתי שאני לוקה בה! אז הם ביטלו לי את כל הביטוחים, כולל ביטוח החיים. היה לנו מזל שהיינו בלונדון. בישראל היינו צריכים כנראה למצוא פיתרון בחול. זה ניתוח מאוד קשה. בשנה הראשונה יש המון בדיקות, ואסור לי לעזוב את אנגליה. למזלנו, אנחנו מתגוררים בבית עם קומה אחת. דוד של יובל הגיע מהארץ לזמן הניתוח ועזר לנו עם הילדים. ולאט לאט… אני ממשיכה ללכת לבית החולים לבדיקות, אבל אני מרגישה מצוין. כבר שכחתי מה זה להרגיש כל כך טוב!.
הילדים באו לבקר בבית החולים. זה לא היה קל, אבל קיבלנו גם המון עזרה מחברים ומהקהילה כאן. אנחנו שייכים לבית הכנסת ב’ראדלט’ והייתה עזרה גדולה מאוד מהקהילה, מסביר יובל. המצב היה כל כך גרוע. תוחלת החיים ואיכות החיים בדיאליזה היא גרועה מאוד. אבל עכשיו קיבלתי אותה בחזרה.
עכשיו אני רוצה להיות כמה שיותר עם יובל ועם הילדים ולעסוק במה שאני אוהבת. בישראל עבדתי קשה בתור חשבת והילדים היו הרבה בלעדיי, ולאחרונה התפניתי לערוך סדנאות בישול מקסיקני (ליאוני היא ילידת מקסיקו, מ.ק.). צריך לעשות את מה שאוהבים.
חשוב לדעת שאפשר וצריך לתרום איברים גם בחיים. הניתוח לתורם הוא גדול ומורכב, אבל כבר שלושה ימים אחריו התחלתי לעבוד מהמחשב בבית חולים. לא צריך לחכות שבן אדם ימות כדי שמישהו אחר יחיה, טוען יובל.
גם הרב של בית הכנסת ב’בושי’, אמר שתרומה מהחי זו מצווה. אין בזה שום דבר רע. להיפך, זו מצווה גדולה, ליאוני מסכמת.
