בראשית היו צלילי גיטרה וחושך על פני הבמה

ההופעה המעולה מביאה לנו את אחד מסיפורי הבריאה של הפלמנקו המתרחש בדרום אמריקה. הסיפור הוא על ספרדים שהיגרו לארצות הלטיניות בתחילת המאה ה-20 ועל גבם סחבו את הגיטרה והמסורת של הפלמנקו מארצם ואז פתאום הם גילו את אמריקה… הלטינית. את המקורות המוזיקליים שלהם הם תיבלו בפולקלור המקומי וכך יצרו תתי-זרמים חדשים, שהרחיבו את הרפרטואר העשיר של הפלמנקו העולמי.

אפשר לשמוע ולראות את הפלרטוט בין התרבויות באמצעות הרקדנים הרוקעים אחד מול השני פעם בחריפות של פלפלי צ’ילי אדומים ופעם בעדינות של שושנות מים ורודות. חמישה נגנים דרום-אמריקאיים יושבים בצד אחד לבושים בבגדים לבנים המתנפנפים בקלילות ובעבר השני יושבים מולם פנה וחבריו – נגני הפלמנקו בבגדיהם השחורים של הסבל והרצינות. במהלך הערב צבעי התלבושות, התפאורה והתאורה מתערבבים ובשלב מסוים כבר קשה להבחין מי מנגן מה וזהו בעצם הרעיון המרכזי של המופע – המחשת מיזוג התרבויות, מה שגורם לחוויית הצפייה להיות כה מיוחדת ואף יצרית.

אחד מהחיבורים האלה מתקיים בוונצואלה, וכצפוי בוצעו כמה מהוואלסים הוונצואליים המפורסמים של אנטוניו לאורו בדואט עגבני של קואטרו (גיטרה קטנה בעלת ארבעה מיתרים) יחד עם הגיטרה של פנה. שלמעשה חוץ מהקטע הזה והפתיחה כמעט ולא ניתן לשמוע את נגינתו. הוא נותן לצעירים ממנו היושבים מימינו להוביל ויש לכך סיבה טובה, הוא בחר כל אחד מהם בקפידה בכדי שהוא יוכל לשבת בניחותא במרכז ולתת לטייס האוטומטי של הלהקה לשלוט במקומו. והכול אכן מתנהל כמערכת מתוזמנת היטב המתקשרת באמצעות חילופי מבטים וקריאות עידוד, או משהו שאפשר להגדיר כג’אם סשן של גאונים.

בחלקו הגדול של המופע נראה שהריקוד הוא ממש שולי ובכלל מדובר במסיבת חוף מוזיקלית. אבל גם אם הרקדנים לא נמצאים על הבמה, אני כמעט בטוח שהתנועה והקצב של הנגנים והזמרים יצרו רקדניות דמיוניות המתנועעות בחושניות בתוך ראשו של כל צופה. כי ברגע שנכנסים לקצב קשה מאוד שלא להיסחף אחריו ולהתמכר.

מומלץ בחום, גם אם אתם לא אוהבים פלמנקו!