הייאוש נעשה יותר נוח פה?
לא ממש, אבל הנוף משתנה ומאפשר גם לך להשתנות.
בארץ, חלק בך תמיד קצת יישאר מי שהיית פעם,
איך שאנשים רואים אותך.
הדמות שלך שמשתקפת להם בעיניים תמיד תזכיר לך את העבר.
גם אם היום אתה כבר לא ממש אותו הדבר.
***
קבעתי עם לאונורה ב-Witch Cafe, חמש עשרה תחנות מגולדרס גרין, עשרים וחמש דקות נסיעה. קיבלתי את המספר שלה מגבי, שאמר שהיא חברה ושחקנית ועובדת בבי-בי-סי, ומתה על ישראלים, ושהיא תשמח לקשר אותי לאנשים הנכונים.
היא הייתה כל מה שהוא אמר ויותר. רק שככל שהשיחה התמשכה, ודיברנו על אודישנים וסוכנים וקשרים, הדחף שלי לעשות את מה שהכי אהבתי לעשות כבר לא היה חזק מספיק כדי לרצות לעבור את כל החרא שבדרך.
עליתי על האוטובוס חזרה, וכשהגעתי הביתה, הדלקתי נרות ומיהרתי לבית כנסת.
פתאום הבנתי עד כמה באמת השתניתי.
בארץ, ימי שבת היו הימים של החבר’ה, ימים של ים או מסיבות צהריים בתל אביב.
והיום…
היום אני ואלעד מתלבשים יפה, מכבים מכשירים, ונכנסים לתוך עולם שכבר כמעט לא קיים יותר, 25 שעות בלי טלפונים, בלי טלוויזיה.
ילדים מתרוצצים בחליפות שבת, מזמורים עתיקי יומין ושיחות אמיתיות, שלא נקטעות על ידי רטט או מחולקות ריכוז בין מסך לבין אדם אמיתי.
וכשאני יושבת בשולחן הזה, עמוס כל טוב, מקשיבה לשיחות בחמש שפות, אני כמעט יכולה לדמיין את הדורות של היהודים שחיו באירופה, את הדורות של סבא וסבתא שלי, לפני ש…
“אז, כאילו, את שומרת שבת?”, שאלה אותי חברה חדשה שהכרתי פה, והרגשתי את חרדת-ההגדרות שלי עולה בי. “כן”, עניתי בחשש, מדמיינת את כל התשובות האפשריות.
“מגניב”, היא ענתה. ואני הסתכלתי על עצמי מהצד וחשבתי; ‘כמה מוזר, היא לא רואה אותי במשקפיים כפולות – בתור מי שהייתי ובתור מי שאני היום. היא לא תתהה על השינוי, ותשאל חברים אחרים: מה עובר על אלה?’.
***
בלונדון יש משהו שמאפשר לך להיות מי שאתה באמת.
כאן את יכולה לשבת עם אנשים מכל הסוגים – עשירים, עניים, דתיים, חילונים, ערבים נוצרים ויהודים או אנשים שסוגדים לפרות…
ואם לשניכם יש בירה ביד, אז כנראה שהכל יהיה בסדר.
ודווקא כאן, לפעמים העיניים היחידות שעוד ממצמצות בתדהמה הן העיניים שלך.
ובסוף היום, הכי חשוב לזכור:
שההשתקפות שלך בעיניים שלהם זו לא את.
גם השתקפותך במראה זו לא את.
את – זה כל מה שתוכלי להיות, אם לא תראי עצמך דרך מה שכבר יש לך.
