כשעוברים על רשימת בעלי התפקידים שעומדים מאחורי המחזמר החדש, I Can’t Sing, השם שתופס את העין יותר מכל הוא סיימון קאוול. איש הטלוויזיה הציני, שהמציא את האקס פקטור, נמנה על אלה שמימנו את הפרודיה הזו על תעשיית הריאליטי, שמועלית בתיאטרון פלדיום בווסט-אנד. על פי ההערכות, הושקעו במופע כשישה מיליון פאונד, אבל נדמה שקאוול השיג לעצמו עסקה טובה.
העלילה מבוססת על ספרו של הקומיקאי הארי היל, ובאמצעות בימויו של שון פולי והעיבודים המוזיקליים של סטיב בראון מציגה את התככים, המזימות וסיפורי האהבה שמתרחשים מאחורי הקלעים של הפקת האקס פקטור. במרכז המחזמר עומדת צ’ניס (סינתיה אריוו) – צעירה עם סיפור חיים מרגש שכנגד כל הסיכויים, כמו שאוהבים לומר בריאליטי, מוצאת את עצמה מככבת באודישנים לתכנית בעזרת ידידה השרברב, מקס (אלן מוריסי). השרברב מאוהב בה ומשתתף גם הוא בתחרות. לצידם, מככבים שופטי הריאליטי לואי וולש (אשלי נייט), ג’ורדי (ויקטוריה אליוט שמבססת את דמותה על הזמרת שריל קול, שהייתה שופטת בתכנית) וכמובן סיימון (נייג’ל הרמן בתפקיד סוחף ומשכנע).
במהלך אחד השירים הזכורים ביותר מהמחזמר, Please Simon, שיחד עם שיר הנושא נדבק לראש ונשאר שם זמן רב, יורד סיימון לבמה מתקרת האולם כשהוא יושב על ענן ומתקבל על ידי כל חברי הקאסט הגדול והצבעוני כמעין משיח. הנרקיסיזם של קאוול ושל תרבות הריאליטי בכללותה הוא אחד המוטיבים המרכזיים במחזמר, ומגיע לשיאו באחד השירים שמזכיר לנו שאהבה עצמית היא האהבה היחידה שיכולה להתקיים בשואו ביזנס.
היכרות קודמת עם האקס פקטור הבריטי אמנם תעזור להבין כמה בדיחות, אך היא אינה דרושה כדי ליהנות כמו שצריך מהמופע. יש כל כך הרבה אירוניה עצמית, ביצועים מוזיקליים מרהיבים שמלווים בכוריאוגרפיה מוצלחת וסיפור מסגרת שמצליח במשימתו, כך שנותר רק להתרווח בכיסא ולתת את הכן! שלכם, שיעביר אותו לשלב הבא.
המחזמר נע לכל אורכו בין לעג למפלצת תכניות הריאליטי לבין הערצה עיוורת כלפיה, וניתן לראות בו סוג של פרסומת מתוחכמת לאקס פקטור, גם אם היא מתחפשת לעיתים לביקורת נשכנית נגדה. עם זאת, לשבחו של המחזמר ניתן לומר שהוא עשוי היטב, מסב הנאה רבה, מצליח לרגש ואף מספק כמה רגעים בימתיים גדולים.
