אם הייתי אומרת לך לפני שנתיים, כשעוד סחבנו בידיים נרגשות רהיטים זולים שקנינו להצגה בשוק הפשפשים, שבעתיד שר התרבות של בריטניה יצייץ בטוויטר: ‘העיר הזאת היא הצגה נפלאה’ – איך היית מגיב? הייתי צוחק בצחוק גדול, ענה ג’ימבו וצחק.
אבל הרבה צחוק לא היה בביקור שלנו בבריטניה, מלבד קולו העמום של צחוק הגורל, שליווה אותנו לאורך כל המסע בממלכה המאוחדת. נחתנו בסקוטלנד מתוך המלחמה. נחתנו תחת שמיים בטוחים, בלי כיפה של ברזל שמסוככת עליהם, ומלבד מטוסים, אין בשמים זכר למתכות – מטפוריות או מציאותיות. אין אזעקות, ונדמה שאין חרדות, פרט לחלב שעומד להיגמר במקרר. הגענו לאדינבורו עם מזוודה ואופרת היפ?הופ קומית, אפלה וא?פוליטית, מוכנים להופיע 27 פעמים, יום אחר יום בפסטיבל הפרינג’ הבינלאומי הגדול בעולם.
ציפינו להפגנות. תיאטרון אינקובטור קיבל איומים מקבוצה פרו?פלסטינית עוד לפני שנסענו. כ?50 אמנים ואנשי רוח, ובראשם המשוררת הלאומית של סקוטלנד, חתמו על מכתב מחמיא הקורא לחרם על ההצגה שלנו. למרות זאת, יצאנו לדרך, מתוך ביטחון שתיאטרון אנדרבלי, שבו היינו אמורים להופיע, ושרת התרבות של סקוטלנד, לא פחות, מגנים את הקריאה לחרם ותומכים בנו, ובעיקר מתוך אמונה נאיווית שיש צדק בעולם.
למרבה ההפתעה והתמימות, אחרי הופעה אחת והפגנה אגרסיווית אחת בלבד, ההצגה שלנו בוטלה. כך, בקלילות ובנימוס, לראשונה מזה 67 שנים, הפסטיבל שנושא על דגלו את חופש הביטוי הבינלאומי בעט אותנו החוצה.
בשל התחושות הקשות שעלו בנו בעקבות הביטול, החלטנו להפגין מול התיאטרון שנידה אותנו. קיימנו הצגה שקטה, כדי לדמות את ההשתקה שחווינו ומתוך כוונה לא לפגוע במתחם. הפגנת הנגד חיכתה לנו שם. הקיפו אותנו מיד וקראו לעברנו קריאות קשות ואלימות. הקשה ביניהן הייתה: פלסטין תהיה חופשית – מהנהר ועד לים. תוך קריאות להשמדתנו וניסיונות פיזיים ומילוליים להוציא אותנו מהכלים, ביצענו את כל ההצגה במלואה – ללא צליל.
תיאטרון האינקובטור – שבדף הראשי באתר האינטרנט שלו נכתב בגאווה: תיאטרון השואף לפיתוח צביונה של העיר ירושלים כעיר פלורליסטית וחופשייה, המאפשרת מגוון דעות והשקפות עולם – ספג פגיעה כלכלית קשה בעקבות הביטול. מאיתנו האמנים נשללה הזכות להציג מול קהל בינלאומי והאפשרות ליצור דו?שיח בלתי אמצעי עם הקהל. איבדנו גם את הזכות להשאיר זיכרון בלב הקהל, לגרום למישהו לבכות או לצחוק, לחוות חוויה שאולי תשנה את עולמו, או לפחות תגרום לו לצאת בחיוך מאולם התיאטרון. מהציבור נשללה הזכות לבחור אם הם מעוניינים לצפות בהצגה או לא.
האם דיכוי האמנות היא הדרך להשיג את מבוקשם של הקוראים לחרם? האמנות תמיד נשאה מסר של שינוי ומראה לעוולות החברה. נדמה שהדרך שבה בחרו המפגינים, יחד עם קבוצת האמנים שמתיימרים להיות ליברלים, היא לא הדרך הדמוקרטית, אם כי הם השתמשו בכל המנגנונים שהדמוקרטיה העמידה לרשותם. ביטול ההצגה שלנו באדינבורו יצר תקדים מסוכן, שלפיו כל קבוצת מיעוט שלא מעוניינת בהצגה מסוימת יכולה לגרום לביטולה אם תפעיל מספיק לחץ ואיומים.
פגיעה בחופש הביטוי – זעקו הכותרות בעיתוני בריטניה, אבל איש לא יצא להגן על החופש הזה. בודדים ניסו לעזור לנו למצוא אולם חדש, אך ללא הצלחה. אלה שנרתמו מיד לעזרתנו, והצליחו, היו ארגונים יהודיים שעשו כל שביכולתם כדי למצוא לנו אולם. הוזמנו להופיע בפני הקהילות המקומיות באדינבורו, בלידס, בגלזגו ובמרכז JW3 בלונדון. בכולם התקבלנו באהבה גדולה, שהאירה באור חמים ונעים יותר את החוויה המטלטלת שחווינו באדינבורו. תודה רבה לכל האנשים והארגונים שתמכו בנו, על החום והרצון הכן לעזור.
אני חייבת גם לציין שבאדינבורו היפהפייה נתקלתי בהרבה אנשים נפלאים, חמים, עם כנות ותמימות מרגשת. היו גם מעטים ששנאו אותי רק בגלל המקום שממנו באתי, אבל הם לא היו הרוב. טוב שהעולם עודנו כך.
