השמש שוב עולה

המחזמר עסק בדילמות של בני נוער שאמורים להתגייס למלחמה כנגד מצפונם, ובמקביל במהפכת המין שאפיינה את אותו דור – עשו אהבה לא מלחמה

גם כאן, קבוצת צעירים תוססת של אמריקאים מצליחה להחיות את המחזה ולגרום לו להרגיש רלוונטי, עדכני ומהנה גם היום. המחזמר נותן הרגשה אוניברסלית ולא רק תקופתית; מלחמות עדיין מתרחשות והרצון בחופש, באהבה ובהרמוניה הוא צורך ממשי גם היום. החיות והאנרגיה הרעננה שמביאים השחקנים הן אולי פחות מלוטשות אבל מאוד אותנטיות וזורמות.

קשה לראות את ההצגה ללא שמץ של נוסטלגיה וגעגועים לנאיביות של ילדי הפרחים ההיפים של שנות ה-60′. המחזמר שיער הוצג לראשונה ב-1967 בתיאטרון הפבליק באוף ברודווי בניו-יורק, משם גם מגיעה ההפקה הנוכחית. ב-1968 עברה ההפקה לברודווי והפכה ללהיט וכעבור זמן קצר הועלו הפקות נוספות ברחבי ארצות הברית ובעולם.

בלונדון עלתה הפקת המחזמר בספטמבר 1968 והייתה, באופן סימבולי, ההצגה הראשונה לאחר ביטול חוק הצנזורה באנגליה (שהיה אמור לפסול חלק גדול מהמלל). גם כאן היא הפכה ללהיט עם כ-2000 הופעות. הסרט שנוצר על-פי המחזה ב-1979 ובויים על-ידי מילוש פורמן, הפך לאחד מסרטי הקאלט המפורסמים ועזר לשיר הנושא להתפרסם בעולם.

המחזמר נותן במה מצויינת גם לשחקנים בתפקידים הקטנים כיוון שכל ממלאי תפקידי המקהלה נמצאים רוב הזמן על הבמה ובולטים מאוד בנוכחותם. במיוחד אפשר לציין את גאווין קריל הכריזמטי, בתפקיד קלוד, שמצליח להקסים את לב הבנות.

בהצגה בה צפיתי שיחק סטיל בורקהארדט (שמוצב בדרך כלל בתפקיד מקהלה), בתפקיד הגיבור השני, ברגר, שגם הוא כריזמטי ומשעשע. הוא התחיל את ההצגה באינטראקציה עם הקהל (כולל חיבוק של מישהו כשלגופו רק תחתוני עור), מה שגרם לאווירה הכללית להשתחרר מההתחלה. זהו אחד הדברים המוצלחים בהפקה זו, בבימויה של דיאן פאולוס – היא מדברת ישירות לקהל כל הזמן וכמעט לרגע לא מתעלמת מקיומו.

כמובן שאי אפשר לכתוב על המחזמר בלי להזכיר את המוזיקה שנשמעת עדיין קליטה וסוחפת. הביצועים לשירים, הקצביים בעיקר, הם מצויינים ומלווים בכוריאוגרפיה מעולה. מילות השירים עדיין רלוונטיות וכיף לזהות את השירים ולשיר איתם. כשהתזמורת מנגנת בסוף את השיר, כמעט הימנון, תנו לשמש יד, ומזמינה את הקהל לקום ולרקוד, אי-אפשר שלא להיסחף ולהצטרף.