לכאורה, הניצחון הפנטסטי של מכבי תא על סקיפר בולוניה, 74-188, בגמר היורוליג, עשה לכל הישראלים באשר הם – מתל אביב ועד קמצ’טקה דרך לונדון וניו יורק – רק טוב. אבל למעשה, ההישג הגדול של הצהובים רק חידד את אחד הוויכוחים הכי סוערים בספורט הישראלי: האם האלופה המקומית מייצגת את תל אביב או את ישראל? האם מדובר בקבוצה של המדינה, עטופה בדגל ישראל בכל אשר תלך, או שזו נציגה עירונית שאפשר גם להישאר אליה אדיש, או אפילו לכפור בזכותה לקבל מכל אזרח ישראלי אהדה אוטומטית? בקיצור: האם לגיטימי לא לפרגן למכבי תא?
סימני השאלה הללו ותיקים כמו מספר השנים הרב בהם מכבי שולטת ללא מצרים בכדורסל הישראלי. אבל החודש שבה ועלתה הסוגייה המעניינת על סדר היום, בגלל הרבה סיבות ישנות, אבל גם כמה חדשות.
התקשורת הישראלית, אוהבת ווינרים מדופלמת שכמותה ואחת האחראיות העיקריות לתופעת העדר, עשתה כרגיל את שלה בקמפיין מתוזמר היטב של שירי הלל למכבי הנפלאה והשגיבה. מדינה שלמה מחזיקה אצבעות הייתה הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות בבוקר הגמר, מה שגרר למשל תגובה של עמנואל רוזן, הפרשן המדיני של ערוץ 10 בטלוויזיה ואוהד הפועל תא ידוע, שהצהיר ברדיו כי לידיעת עורכי וכתבי ידיעות אחרונות – אני אזרח שווה זכויות במדינה הזו ואני ממש לא מחזיק אצבעות למכבי, כך שבשום פנים לא מדובר במדינה שלמה, והכותרת שלכם שגויה ובלתי משקפת את המציאות.
בעוד רוזן ונציגים אחרים של קבוצות יריבות של מכבי, גינו בכל פה את האוהדים האדומים (בעיקר) שהתנחלו ביציעי יד אליהו רק כדי לגדף ולחרף את מכבי תא, הם הגנו בלהט על זכותם לא להידחס בכוח אל מעגל המעודדים של הצהובים, ואף לשלוף את פקקי השמפניה דווקא אם היריבה העירונית תיכשל במשימותיה הכדורסלניות הנעלות. לטענתם סדנא דארעא חד הוא, כלומר אין הבדל בין מכבי תא לארסנל, מנצ’סטר יונייטד, מילאן, או ריאל מדריד, לדוגמא, וכמו שאוהדי טוטנהאם, מנצ’סטר סיטי, אינטר וברצלונה ישמחו בנפול אויבתם הספורטיבית העירונית הגדולה ולא חשוב באיזה מפעל היא תשחק, כך זכאים אף הם לשמחה לאיד הקטנה שלהם לנוכח מעידה של קבוצה שמייצגת עיר ולא ארץ.
אבל הבעיה, ועימה ההשוואה, אינן כה פשוטות. בישראל הקטנה, מוקפת האיבה ודלת ההישגים הספורטיביים, ניסתה מכבי תא ליצור במהלך השנים – ולרוב הצליחה – אווירה של לנו או לצרינו, הווה אומר מי שלא איתנו הוא אויב, שלא לומר כופר או בוגד. הטאקטיקה הזו קנתה נחלה בציבור ובעיתונות מימים ימימה, כאשר הנהלת מכבי תא נהגה באיפה ואיפה כלפי עיתונאים שלא יישרו קו והעזו למתוח עליה ביקורת, תופעה שהביטוי הבוטה ביותר שלה היה כבר בשנות ה-80, כאשר העובדה שאולסי פרי לא הופיע למשחק מכריע נגד ריאל מדריד בגלל נטילת סמים, נמנעה מציבור הקוראים, הצופים והמאזינים משום שהכתבים שסיקרו את האלופה הישראלית קיבלו את דין התנועה המכבית וחברו לקשר שתיקה.
האנטגוניזם של מכבי תא התפתח גם לכיוונים אחרים, תקשורתיים, ספורטיביים ואפילו פוליטיים, דוגמת ההעדפה המדהימה שיש למכבי אצל הטלוויזיה הישראלית הממלכתית ואצל ראשי המדינה. קחו לדוגמה את הערוץ הראשון: לא זו בלבד שהוא נכנע כנמושה ללחץ של פרנסי מכבי והדיח את אריה מליניאק השנון והחופשי מאינטרסים מתפקיד הפרשן (טל ברודי הובא במקומו…), אלא שלמרות הקשיים הפיננסיים הגדולים עליהם מצהיר הערוץ הראשון, הוא מוצא תמיד את נתח העוגה הענק כדי לשלשל לכיסה של מכבי בעבור זכויות השידור שלושה מיליון דולר העונה. והפוליטיקאים? הם, כמובן, רוצים לקפוץ על עגלת ההצלחה ולהסתופף למרגלות הכוכבים, והעונה הם שברו את השיא, כאשר השר לביטחון פנים, צחי הנגבי, החליט בצעד חסר תקדים להעמיד לרשות המועדון התל אביבי את משטרת ישראל בשבוע הפיינל פור. כמו שכתב רון קופמן בהארץ, מדובר בהטבה ששווייה מיליוני שקלים, ששום גורם ספורטיבי אחר, כולל נבחרות לאומיות, לא קיבל.
אבל שיא השיאים העונה שייך כמובן למאמן מכבי, פיני גרשון. הפה חסר הרסן שלו, שהנפיק בעבר שורת התבטאויות מתנשאת כלפי מולי קצורין, מאמן נבחרת ישראל וגזענית כלפי שחקנים שחורים (מוקה) בליגה, שבר את הבורסה בזלזול יהיר ומוחץ בהישגיהן של הפועל תא והפועל ירושלים – הגעה לפיינל פור של היורופליג וזכייה בגביע יולב. רוחב לב של מנצח אמיתי נמדד ביכולת לשמוח בשמחתו של האחר, בוודאי של מישהו חלש יותר. רוחב לב של מנצח אמיתי זה משהו שאין כל קשר בינו לבין פיני גרשון, כתבה ציפי שמילוביץ במעריב. אבל הקול שלה היה קול קורא במדבר. רוב מעצבי דעת הקהל האחרים העדיפו לא לקלקל את המסיבה, ולא להסתכן ובכירסום בקונצנזוס שהם עצמם רקחו. נו, ומה איתכם? עדיין צהוב לכם על הנשמה, או גם קצת שחור?
