הטריגר לכתבה היה ביטול המופע של סאבלימינל בחודש מאי ודחיית המופע של קליינשטיין בגלל גמר המונדיאל. אחרי כל הקשיים שהוזכרו בהקדמה, אין זה פלא שאפשר לספור על פחות מכף יד את המפיקים שמוכנים לשים את כספם על קרן הצבי, ולהביא ללונדון אמנים מהארץ מבלי לשים על הכרטיס איזה שם של ארגון צדקה.
עופר רונן עוזר למכור כרטיסים למופעים בחנות של סטימצקי. הוא מצהיר שבעצמו מכר כמה מאות כרטיסים לסאבלימינל, אחד האמנים המבוקשים ביותר כיום בארץ. אבל זה לא הספיק. אולי האולם היה גדול מדי הוא תוהה.
מפיק האירוע, אורי קוסקי, החליט לבטל שבוע לפני, כדי לחסוך מעצמו הפסדים כבדים יותר. לא מכרנו מספיק כרטיסים הוא אומר, אולי בגלל ההופעה של מתיסיהו (כוכב רגאיי חבדניק ניו יורקי שפונה לקהל יהודי וישראלי וגם לקהל בינלאומי י.פ) שהתקיימה באותו אולם יום אחרי… אולי בגלל שזו תקופת מבחנים, או פשוט בגלל שקהל ישראלי ויהודי מחליט ללכת להופעה או למסיבה ממש בדקה ה-90, סיכון שלא יכולתי לקחת.
קוסקי חושב שהוא עשה את כל מה שניתן. עשינו שיווק ממש חזק. פרסמנו בכל העיתונים, חילקנו 20 אלף פלאיירים, תלינו עשרות פוסטרים ושלחנו מאות אי-מיילים כל שבוע, הוא אומר, אבל, הוא מוסיף לא קבלנו תמיכה כמו שצריך. הייתי לא מזמן בפריז ושמתי לב שהקהילה היהודית שם יותר אקטיבית. הרבה יותר תומכת בכל הקשור לישראל ממה שהקהילה כאן. ואני לא מדבר רק על הופעות ואירועים, אני מדבר על המעורבות הכללית. יש להם שידורים בכבלים כמה שעות כל יום ויש להם רדיו.
איפה הפירגון?
תמיכה כזו חסרה גם לשגיא הרטוב, שפרש לא מזמן מתפקידו במחלקת התרבות בשגרירות ופנה לנהל את מועדון התרבות ‘צוותא’ שהקימה ניצה ספיירו,ושמתעתד לתת במה לאמנים ישראלים. הרטוב היה אחראי לסדרת הקונצרטים ‘סאנדיי סאונדס’, שהתחילה בתיאטרון ה’שואו’ (450 מקומות) והועתקה לאולם ‘צוותא’ הקטן יותר (110).
אם אתה לא שם אותם במקום בומבסטי כמו ה’ברביקן’ או ה’רויאל פסטיבל הול’, ורק אומר להם שאתה רוצה לקדם תרבות ישראלית – התגובה, כמעט תמיד: תרבות ישראלית? אני מכיר את ישראל ואין דבר כזה…
הישועה בסוף הגיעה מביקורות מצוינות בעיתונות האנגלית, ומהאווירה האינטימית של ‘צוותא’.
העלויות בלונדון מאוד גבוהות להשכרת אולמות, גם האבטחה וגם האמנים דורשים סכומים עצומים. הישראלים מודעים לכך, אבל לא תמיד מוכנים לשלם בשביל לראות את האמן הוא ממשיך, גם קהל היעד של ארגוני הצדקה הוא קהל מצומצם. הרבה פעמים פונים המארגנים לאנשי עסקים ומקבלים חסות על כל האירוע עוד לפני שמכרו כרטיס אחד. לדעתי סאבלימינל בוטל בגלל המחיר שדרש. אני זוכר שבמנצ’סטר רצו לעשות אתו אירוע והוא בוטל בגלל שסאבלימינל דרשו 25 אלף פאונד. מצד שני, כשניסינו להביא את אדיר מילר, פגשתי אנשים שבבתי קפה שאמרו לי: אתה תביא את אדיר ולמחרת אולי את ארץ נהדרת (באמת רצינו להביא את כל ההפקה של ארץ נהדרת ללונדון), ורק תפסיד. כואב הלב לראות אנשים שרוצים לראות אותנו נופלים ורוצים לראות אותנו נכשלים. זה תחום מאוד מדכא. הרבה אנשים פה לא מרגישים את הצורך להיות ביחד וזה מה שחבל בקהילה הישראלית.
לעומת כישלונם של מפיקים פרטיים – תחת האמברלה של ארגונים חזקים כמו ה-JNF או הפדרציה התקיימו מופעים מוצלחים (למעט להקת גאייה לפני כארבע שנים) באולמות מפוצצים, עם אמנים מהשורה הראשונה: ריטה, שלמה ארצי ושרית חדד (הפורום הישראלי של ה-JNF), או טוביה צפיר, מתי כספי, דודו טופז ודייוויד ברוזה (הפדרציה). ליאורה תורן-היבלר, יור הפורום, טוענת שדרושה עבודת הכנה נכונה ומטרה ראויה עבורה יכול האירוע להתקיים, בנוסף לבדיקת השוק ודרישת הקהל, והחתמת אמן מתאים שיביא הופעה איכותית, כמו גם עיתוי האירוע ויכולת ארגון גבוהה. המופעים האחרונים שעשינו נחלו הצלחה כבירה, בין היתר בשל עזרתה של חברת ההפקות המקצועית של טלי צמח.
צמח הפקות היא גם החברה שהפדרציה הציונית שכרה עבור המופע של רמי קליינשטין, אולם טלי צמח סירבה להגיב לכתבה שעלולה לקשור את שמה לכישלונם של אחרים, והסתפקה באי-מייל צונן ומאיים.
רזומה של אירועי צדקה מצליחים ב-20 השנים האחרונות יש לורד אהרון, יור העמותה של האגודה למלחמה בסרטן שהצליחה להביא אמנים כמו: אלבינה, יהורם גאון, שרית חדד ודוד ד’אור. באירועים שלי אין בקשה לתרומה על השולחן. אנשים משלמים בין 100-125 פאונד לכרטיס ומקבלים קונצרט, ארוחת ערב ברמה של חמישה כוכבים וחלק מהכסף הולך לתרומה, היא אומרת. לגבי הפקת מופעים באופן עצמאי, היא מוסיפה: חשבתי על זה, ואני לא רוצה. כסף אני יכולה לעשות מדברים אחרים. זה לא זול להביא אמן.
איך קבלנו את שרית חדד במקום את פוליקר
הייתי רוצה להיות במצב בו אוכל להרים הפקה בלי ארגון צדקה, ב-25 פאונד לכרטיס אומרת רונית קוליס. גם בארץ למפיקים מותר להרוויח לא דרך צ’ריטי. קוליס הצליחה למכור כרטיסים למופע של אסייג כשהבטיחה שהכסף (אחרי קיזוז הוצאות) יגיע לעמותת חוסן בארץ. בעבר הפיקה אירועים עצמאיים עם אייל גולן ושלום אסייג ב-99′, אבל מודה שזה לא היה קל. להביא אמנים דרך ארגון צדקה מקל על המכירה אבל מעלה את המחיר של הכרטיס. כמפיק עצמאי, אם אתה מוכר פה הופעה, 60 אחוז מהקהל הפוטנציאלי עושה לך חישובים כמה יישאר לך בכיס. כשאתה הולך עם ארגון צדקה יש לו תחושה פסיכולוגית שהוא תרם למישהו. בנוסף, תלוי מי מגיע וכמה איני האירוע. רוב הישראלים היותר אמידים בלונדון מחוברים אחד לשני בקליקות מסוימות. אז אם גברת איקס חברה של גברת זד – היא תלך רק אם החברה הולכת.
בנובמבר האחרון תכננה קוליס להביא את יהודה פוליקר עבור אירוע התרמה לוויצו, אך נאלצה לוותר כשהפורום של ה-JNF החתים את שרית חדד על מופע באותו חודש. גם כשניסתה לדחות את המופע לחודש מרץ, הסתבר לה שעל פורים כבר התבייתה הפדרציה עם המופע של טופז. נראה שבין נובמבר, שתפוס עי ה-JNF, למרץ (פורים), יום העצמאות ותחילת יולי שתפוסים עי הפדרציה הציונית, לא נותר מקום למופעים נוספים, אם ניקח בחשבון את החופשות והחגים.
מעניין איך מצליחים בארהב להביא אמנים ישראלים לפעמים פעמיים או שלושה בחודש, ולמסע הופעות בכמה ערים. כנראה שזו לא שאלה של גיאוגרפיה אלא של מתמטיקה…
