הצליל שלהן מורכב מסימפולים, ריפים של גיטרה, סינתיים אנלוגיים וביטים אפוקליפטיים שיוצרים סאונד אלקטרוני מיוחד מעורב בווייבים של רוק’נרול, כשההשפעות נעות מ’בק’ ו’בלונדי’ עד לונסה פאראדי. הלוק שלהן הוא חלק בלתי נפרד מהחבילה ומקבל תשומת לב שווה למוזיקה. הן מופיעות בעיקר באירועים אופנתיים ומסיבות אלקטרו-קלאש. ההופעה שלהן הפרובוקטיבית והמצודדת, כוללת: הלקאות, נגיחות, גיפופים והצגת שירים מבויימת להפליא עם דגש על מראה מתוחכם וסליזי (תחתונים סקסיים, רגליים חשופות, נעלי עקב וכובעי טניס או חליפות חתול עם מחשוף עד הפופיק).
‘טרי פויזן’ מורכבת מלואיז קאהן (שירה, גיטרה וקלידים) שגם כותבת את השירים ביחד עם ברונו גרייף, האיש שעומד מאחורי הטריו. היא גם לומדת תואר שני בבצלאל ועובדת כגרפיקאית. פטיט מלר מופקדת על הקלידים ושרה את השירים בצרפתית. היא לומדת לתואר בפילוסופיה – ועובדת לעת מצוא כדוגמנית. הצלע השלישית היא גילי סער (באס וקלידים), דוגמנית ושחקנית. הטריו החל להופיע ב- 04′ לקהל גייז וסטרייטים. מאז, הספיקו להופיע במועדונים לצד סטים של דיג’ייז מצליחים, כגון: טיפשוורץ, מייק קרוז, בוי פרום ברזיל, ג’ו ג’ו דה פרג ומירה מליידיטרון – וזכו להשמיע סינגלים בתחנות רדיו ומועדונים באירופה.
בארץ, הבנות הן מלכות האלקטרו-טראש סטייל. אין ספק שהסגנון האירופאי שלהן מתבלט על רקע הלבאנט הלוקאלי והסטיילינג המשעמם של הקולגות. אבל נדמה שלונדון היא כבר סיפור אחר. האנגלים לא ממש חולים על הסצינה הברלינאית (שכוללת אקטים דומים, כגון: ‘פיצ’ס’ ולהקת הבנות ‘צ’יקס און ספיד’). ההופעה של הטריו ב’פיט איסט’ שבבריק ליין, נתקלת בקרירות ובציניות הבריטית, שמעדיפה את הפוסט-פאנק שלה מלוכלך וקשוח. חלק גדול מההצלחה של ‘טרי פויזן’ נבנה בעיקר על קהל של גייז, וקהלים קאמפים יותר, ונדמה שההנחה שכל סטרייט יתלהב למראה כוסית בתחתונים, מסתברת כשגויה. הקהל בבריק ליין לא ממש קנה את פוזת הלסבו-שיק וצעקות פופ-אקט מזויין, רדו מהבמה התערבבו בשלל קללות עסיסיות אחרות. אסון נוסף ממהר להגיע, כשסיבוכים טכניים גורמים להפסקת הסאונד כבר בשיר השלישי או הרביעי והקהל התחיל לזרום החוצה. לזכות הבנות יאמר שמעבר לחוסר הנעימות והמבוכה, הן עוברות בהצלחה את מבחן המציאות ונראה שהן שומרות על קור-רוח.
לואיז, הזמרת, שמתפקדת גם בתור הדוברת הלא רשמית של הלהקה, מתפנה באמצע סאונד צ’ק לענות על כמה שאלות.
איך התחלתן?
הלהקה התחילה בתור צמד שכלל אותי וחברה נוספת בשם נגה – איתה למדתי אמנות לתואר ראשון בבצלאל. התחלנו לעבוד עם קלידים וסמפלרים ולהופיע במועדוני אנדרגראונד. ברונו ראה את אחת ההופעות האלה ושאל אם אנחנו רוצות מפיק. בשנתיים האחרונות הופענו כמעט בכל המועדונים בישראל ובתוכניות טלוויזיה. כרגע אנחנו מתמקדות בלשווק את הלהקה לעולם הגדול.
מה הן ההשפעות המוסיקליות שלכן? זה נכון לשייך אתכן לזרם שכולל את ‘פיצ’ס’, ‘צ’יקס און ספיד’ או ‘ליידיטרון’?
אני אישית, הגעתי יותר מרקע של רוק אבל אנחנו בהחלט מרגישות שאפשר לשייך אותנו לאלקטרוניקה. סצינת המועדונים היא סצינה שמתפתחת כל הזמן. אבל רצינו להכניס לסצינה הזאת יותר עניין, שהקהל יקבל יותר מדיג’יי. מוסיקה פופית שאפשר גם לצפות בה וגם לרקוד לה.
אתן שמות דגש על יצירת פרסונה מובהקת לכל אחת?
כן, זה מאוד חשוב לנו. כולנו מגיעות מתחום המשחק. האלמנט האופנתי זה משהו שאנחנו מקפידות עליו. אנחנו גם עובדות באופן קבוע עם שתי סטייליסטיות צמודות.
איך התחושה להופיע בלונדון?
אחלה. זו הפעם הראשונה שאנחנו מופיעות פה. הופענו בכל אירופה ובכל המקומות היה מפוצץ. הקהל האנגלי יותר קשה, אבל תעשיית המוסיקה פה גדולה ואנחנו רוצות להתחבר לשאר העולם. בתא אין ממש לאן להתקדם. אתה גם לא מקבל שום תמיכה מחברות תקליטים אם אתה לא שר בעברית.
במה הקהל האנגלי שונה ממקומות אחרים?
אני לא חושבת שהקהל האנגלי שונה. אנחנו אמורות להופיע ב’אנטי סושיאל קלאב’, ב’גטו קלאב’ וב’מאדאם ג’ו-ג’ו’ – חלקם ערבי גייז. זה קהל דומה לזה שהיה לנו באירופה.
איך הרגשתן לגבי ההופעה הראשונה ולפאשלה שקרתה?
ההחלטה לקיים את ההופעה ב’פיט איסט’ הייתה מוטעית. המקום לגמרי לא מתאים. אנחנו בדרך כלל מופיעות במועדונים גדולים לצד די ג’ייז, וההחלטה להופיע במועדון קטן שהאנשים באים אליו במיוחד כדי לצפות בלהקות רוק הייתה טעות. אני מעדיפה לשכוח את זה. הכול היה נורא. היו לנו רק חמש דקות לבדוק את הסאונד. אני מקווה שהמקומות הבאים יהיו יותר מתאימים. זו ההופעה הכי נוראית שהייתה לנו בחיים.
מה שלא הורג מחשל… מה התכניות לעתיד הקרוב?
מתוכננות לנו כמה פגישות עם חברות תקליטים בלונדון, פריז וברלין. אנחנו בודקות אופציות על מנת להוציא את האלבום הראשון. ובעיקר, להמשיך ולעשות מוסיקה.
