מכתב לגילה קצב
שלום גילה. כמו כולם, אני מקווה שעכשיו באמת ירווח לך ויותר לא תדעי צער וכאב. כתבו וסיפרו לא מעט עד כמה את הדמות הטראגית בכל הסיפור הזה. כמה מרור האכילו אותך בקריית מלאכי, שלא באשמתך. אני נוטה להסכים עם הסתייגות אחת קלה – גם א’, ב’, ש’, כ’ וכל שאר הבנות שלא התלוננו – הן דמויות עם טראגיות מסוימת. הטרדות, את יודעת, לא נעים.
תסלחי לי שלשנייה אני לא מעלה בדעתי שלא היו דברים בגו. גילה – את, אני ורוב מי שמכיר את דברי ימי ישראל בעת החדשה, יודע שהאיש הזה עשה דברים כל כך איומים, שרק אלוהים יודע איך עלו עליו רק עכשיו. אז את עומדת לידו בחצר, את שותקת לידו בכורסה, את מנסה לשדר עסקים כרגיל ועושה את הדבר הכי פחות נשי, הכי פחות פמיניסטי, הכי פחדני בעולם – את מגבה את החלאה הזאת.
את יודעת גילה, לא מזמן שמעתי סיפורי זוועות מאישה, שבעלך הטריד במשרד התיירות, ועד היום היא לא התלוננה ולא חושבת לעשות זאת. אין לה כוח, אין לה אנרגיה והיא מזמן השלימה עם האירוע המביש שעברה. יש כנראה גילה, ולא שאת באמת לא יודעת, יש עוד כנראה 10-15 בחורות שעברו את אותו תהליך, רק החליטו להמשיך את חייהן ולא לעבור את התופת שעברה א’.
למה שלא תעמדי את, בראש המחנה השפוי והדמוקרטי, ותשתחררי? עכשיו כשהוא נעול מאחורי סוגר ובריח. אני לא בטוח שליאור, האח של הנשיא, יאהב אותך על מעשה כזה, אבל יש לי תחושה שאפילו אימא קצב, זאת שהרגישה לא טוב בכל פעם שהתגלתה מתלוננת נוספת, תבין אותך ותשחרר אותך מעולו של זה. עכשיו יכולות להתחיל שבע השנים הטובות שלך גילה, הוציאו לך מהבית את השרץ, הגיע זמנך לחיות.
מכתב לא’
חרא של חמש שנים, אני יודע. מצד שני, לא פרצה מלחמה עם סוריה ותאמיני לי זה סוג של הישג בחורף הזה. חייך אינם חיים, אין לי ספק. אבל עכשיו, הסירי דאגה מלבך – אין איש אחד או אישה בעם הזה, שלא מאמין שקצב גהר עליך בסוג של איזשהו קשר. הטרדה, אונס או אפילו רומן תחת מרות מזעזעת.
בשם העם, העם שלי הפרטי, זה שמדבר איתי כל יום בסלון במשרד ובמונית – התחילי גם את לחיות ואולי חדלי להסתיר את פניך. זה מיותר ואין לך במה להתבייש. שקצב, עמוק בכלא, יטשטש הוא את פניו. ההמון המוסת, ההמון הזועם כפי שהקצב מקריית מלאכי קרא לנו, רוצה לראות לך את העיניים.
לסיום, נזכור את כולם: את חנן גולדבלט, עופר גלזר, חיים רמון, בני סלע ואת כל מי שאפילו אני שכחתי.
