עשרות ישראלים נוהרים ללונדון מדי שנה עם חלום: לעשות כאן מוזיקה, להתפרסם ולהצליח בגדול, כי אנגליה היא בירת המוזיקה האירופאית – והסצנה החשובה בתחום מחוץ לארצות הברית. יש שבאים עם גיטרה על הגב ומקווים ליצור ולנגן במקומות קטנים בדרך לפרסום בינלאומי, ויש שמנסים להשתלב דווקא בתחום ההפקה. בלונדון הם יכולים למצוא כל סגנון, מפאנק ועד מוזיקה קלאסית. לנו נותר רק לחכות למגה סטאר הישראלי הראשון.
עידו גונן (27), מרמת השרון, מתכנן להגיע ללונדון בעוד כשלושה חודשים, והוא שואף לשיר במחזות זמר. כדור שלישי למשפחת מוזיק-פילית, נמשך עידו למיוזיקלס מאז ומתמיד. לימודי תיאטרון בתיכון לאמנויות ‘אלון’ הובילו ללימודים ב’בית צבי’, ולתפקיד בגרסה הישראלית ל’מפיקים’, הצגה בה הוא מופיע עד היום. בשנה האחרונה חי עידו על הקו תל אביב לונדון בעקבות קשר רומנטי.
תמיד חלמתי לפרוץ את גבולות ישראל, הוא מספר. ומבחינתי זה היה לונדון או ניו יורק. עידו יעזוב הצלחה מבטיחה בארץ, עבור ההזדמנות להגשים חלום. יש לי המון תקווה וציפייה, אך גם חשש כי השוק פה קשה. יש הרבה יותר הצע, אבל גם הרבה יותר ביקוש. הבנתי כמה חשוב הנטוורקינג. הרבה ליהוקים מתרחשים בפאב. הצלחה מבחינת, זה לעבוד בתעשייה. Forever is an awfully long time, מצטט עידו את וונדי של פיטר מן, כשאני שואלת אם הוא מתכנן להשתקע כאן לתמיד.
יש שעוברים בשביל לברוח מהארץ או מעצמם. אני עובר מתוך שפע רגשי, חיובי לחלוטין. מרגיש בלונדון מאוד בבית, כבר לא תייר.
בשנה שעידו נולד, הגיע ללונדון משה מורד – עם הכינור וחלומות דומים. היום, בעל חברה לונדונית לניהול אמנים ורקורד מרשים של תפקידים בחברות התקליטים הנחשבות, הוא נזכר בנוסטלגיה איך חשב שהגיע למרכז העולם. הייתי בן 21, אחרי צבא. ניגנתי במקומות קטנים, עם כל מיני הרכבים וסחבתי את האמפליפייר על הגב. משם המשיך בתור DJ וסוכן של להקות צעירות, עד שקיבל הצעה מחברת NMC ישראל, אותה ניהל 17 שנה. ב- 2001 שב מורד ללונדון לסיבוב שני, הפעם כמנהל שיווק במחלקה הבינלאומית ב- EMI, בה היו חתומות, בין השאר, להקות כמו הביטלס והפינק פלויד. בנוסף, התחיל לימודי דוקטורט במוזיקה קובנית באוניברסיטת SOAS.
יחד עם פול ברגר, לשעבר נשיא סוני מיוזיק, הקים את חברת ניהול האמנים Soho Artists, המתמחה במוזיקת עולם. במסגרת החברה הוא מייצג ,בין השאר, את יסמין לוי הישראלית, שנחשבת להצלחה גדולה בבריטניה בז’אנר האתני, ואף זמר עירקי. לאחרונה הוא שב לארץ, התגעגעתי לים, הוא מתוודה. העולם היום לא גיאוגרפי. אני עובד בעיקר באי מיילים ומגיע המון ללונדון. מורד ממשיך לעבוד עבור ה- BBC בתכנית בנושא מוזיקת עולם, במסגרתה יצא בקרוב לצילומים בירדן.
לונדון מפרה מבחינה מוזיקלית. אתה הולך ברחוב, ורואה שפה צילמו את העטיפה של אואזיס, פה נהג לשתות ג’ימי הנדריקס, ושם מקליט אלטון ג’ון. הוא אומר. להיות מוזיקאי זה לא חיים קלים. אין מתכון ואין תבנית, יש הפתעות. כל אחד יגיד לך אחרת, ואולי כולם יטעו. יש לישראלים לפעמים הרגשה שהכול אינסטנט, אין להם סבלנות; אם ההוא עשה גם אני יכול, אבל האמת היא שאין שום קשר וצריך לחרוש ולעבוד. הצלחות הן לרוב עבודה של הרבה שנים. גם לכוכב גדול בארץ לא ייפתחו אוטומטית הדרכים באנגליה. אי אפשר להצליח פה בשלט רחוק. צריך להיות במקום, לחיות בו, להרגיש אותו, לנגן בו. אז עכשיו אני מעודד ירידת אמנים לאנגליה, הוא מסיים בקריצה.
אני שואלת אם יש סיכוי לאמן ישראלי להצליח בסצינה המקומית, מבלי להדחק לנישה האתנית. אין תשובה חד משמעית, עונה מורד. לדעתו, כמו שהצליחה כאן איסלנדית (ביורק) יוכל להצליח ישראלי. העיקר שיעשה משהו שפתאום נתפס ויש לו קסם. התחרות ענקית. אנשים באים לכאן מכל העולם, אבל היום לא משמעותי מאיפה באת, אלא מה אתה עושה.
מגה סטאר ישראלי עדיין אין בלונדון, אבל יש את המפיקים, יועד נבו, שעבד בין השאר עם השוגר בייבס ובריאן אדאמס, ומתי שוורץ, ויש את גלעד עצמון שעושה חיל בתחום הג’אז. בניגוד לדעה המקובלת, מורד חושב שלהצליח בארץ דווקא קל יותר. אמנם ישנן פחות הזדמנויות, אך הרבה פחות תחרות. בלונדון הדרך הרבה יותר קשה, אך החשיפה גדולה לאין שיעור.
המפיק עופר שאבי (30) עובד כאן מזה חמש שנים, ומרגיש שעכשיו עכשיו הוא על סף הפריצה הגדולה, – עם שני דיסקים שהוא מפיק במקביל. תחת דוק מסתורין, הוא מספר שאחד הפרוייקטים הוא להקת בנות חדשה, והשני אלבום בינלאומי ראשון לזמרת ישראלית צעירה (זה שלב של עבודה, לא של פרומושיין, ולא צריך שיסיחו את דעתנו).
מלימודי ג’אז בפריז, הגיע שאבי ללונדון, ולמוזיקה עכשווית. החלום שלי תמיד היה לזהות פוטנציאל מאפס, ולהפוך למשהו גדול, הוא מספר. בהתחלה עבד בשגרירות כדי להתקיים, ולפני שנתיים וחצי הקים את OJ.MUSIC, שעסקה בארגון הופעות וניהול אמנים. בהמשך חכר בית בצפון העיר, אותו הפך לקומפלקס של אולפני הקלטה, חדרי חזרות, ומגורים למוזיקאים, ובו הוא גר בעצמו. המקום עובד בצורה מסחררת, הוא מספר. עוברים כאן עשרות הרכבים ואמנים בחודש.
קשה להצליח בלונדון בתור זר, לדעתו. פחות מבמקומות אחרים, אולי פחות בתחום ההפקה, ובכל זאת. הרבה חבר’ה ישראלים מגיעים אליי, מחפשים עצות, אולי בגלל הסטודיו. אני מעריך שיש פה כמה מאות בשלבים שונים. יש כאלה שבאים לכמה חודשים וחוזרים, עובדים קצת בעגלות ומתייאשים. מי שנשאר, זה מי שבנוסף יודע גם להסתדר, מחייה, ויזה, עניינים טכניים. מבחינה אמנותית עוד אף אחד לא התאכזב פה. הסוד זה לשרוד.
למרות התחרות, מרגיש שאבי שבלונדון יותר מבמקומות אחרים אפשר לגעת בהצלחה – עוד יש בלונדון קצת תמימות, שאבדה מזמן בשוק האמריקאי. יש פה גם קצת יתרון של להיות ישראלי עם קצת חוצפה.
עופש שאבי רוצה לחזור לארץ רק אם יצליח או יפסיד בגדול, ומאמין באופציה הראשונה. אני אוהב את ישראל כמקום לחיות בו ולגדל משפחה. לא מאמין לצערי ביכולת לפרוץ משם, יש לנו מה ללמוד מהמקום בו המציאו את המוזיקה.
