משנה לשנה, תנועת ה?BDS מצליחה לבסס את מעמדה בממלכה הבריטית, עד כדי כך שאפילו אם תקלידו בשדה החיפוש של גוגל את המילה Boycott, מילת ההשלמה האוטומטית הראשונה תהיה Israel.
בין היתר, מרוויחה תנועת ה?BDS מחוק שהוצג לאחרונה בבריטניה, לפיו חברות חייבות לדווח את פרטיהם של בעלי השליטה הסופיים (Ultimate Controllers). המשמעות היא שחברות ישראליות, שהתחבאו עד היום מאחורי דירקטורים ובעלי מניות אנגלים, עלולות מעתה להפוך למטרה. המצב מורע עוד יותר מעצם העובדה שאתר רשם החברות האנגלי מספק גישה חופשית ומלאה למידע על כל החברות הפועלות באנגליה. מעתה, מידע זה יכלול גם פרטים על אותם בעלי שליטה שהם במקרים רבים – ישראלים.
בנוסף, מגמה מדאיגה במיוחד היא הצעות חוק המועברות על ידי רשויות מקומיות, שמחרימות חברות ישראליות או מונעות מהן גישה למכרזים וחוזים בשירות הציבורי. לפחות שמונה רשויות בבריטניה הצליחו להעביר הצעות המחרימות סחורה ישראלית, אם מקורה ברחבי ישראל או בגדה המערבית.
התעמולה כנגד אותן רשויות הייתה נתונה עד היום בידיהן של קבוצות השפעה כגון המשמר היהודי לזכויות אדם באנגליה (Jewish Human Rights Watch). כך, למשל, החלו פעולות משפטיות כנגד המועצות המקומיות של סוונזי ולסטר. אולם, ב?17 בפברואר השנה, נקטה ממשלת בריטניה עצמה עמדה כנגד החרמות והוציאה מדריך לרשויות המקומיות המזכיר להן את חובתן לא להפלות בין ספקי שירות החתומים על ה?GPA – אמנה בינלאומית המסדירה חוזים ציבוריים. גם ישראל וגם בריטניה חתומות על אמנה זו.
רשויות מקומיות המפרות את התקנות הללו, לדוגמה על ידי סירובן לאפשר לחברות ישראליות להגיש הצעות למכרז, צפויות לפעולות משפטיות מצד החברות. ממשלת בריטניה הודיעה כי הפרת התקנות עלולה להביא לעונשים כבדים.
עיתוי הפרסום אינו מקרי. השר לענייני הקבינט מתיו הנקוק ביקר בישראל זמן קצר לאחר שמדריך זה פורסם על ידי משרדו. חלק מהותי בביקורו היה דיון במדריך החדש יחד עם רהמ בנימין נתניהו, שקיבל אותו בברכה. עם זאת, מדובר רק במדריך ותו לא. הוא לא עושה הרבה מלבד להזכיר לרשויות את חובתן על פי החוק בבריטניה. ובכל זאת, כצפוי, המדריך קיבל אופי שונה מן האמת על ידי המדיה. באינדיפנדנט הופיעה הכותרת: נידוי סחורות ישראליות הוא מעתה עבירה פלילית. שינוי שכזה הוא כמובן מבורך, אך זה לא מה שהכריזה עליו ממשלת בריטניה.
אפשר להניח כי חרמות של רשויות אנגליות מקומיות, מכעיסים ככל שיהיו, אינם מהווים איום משמעותי על ישראל. הרי רוב החרמות מופעלים כנגד יישובים בגדה המערבית שהרשויות מתקשות לזהותם וממילא אינם יכולים לגרום נזק משמעותי לחברות ישראליות. זאת, משום שאין חברות רבות הממוקמות בגדה המערבית ומתחרות על חוזים של פינוי אשפה במועצה המקומית של סוונזי, לדוגמה.
האיום הרציני מוצג על ידי רשויות מקומיות המפלות לרעה חברות שיש להן השקעות או קשרים עסקיים עם ישראל. החברה הצרפתית ויוליה (Veolia) ספגה בעבר איומים על קיום החוזים שלה בעיריות של טאוור המלטס ובברמניגהאם בשל העבודה שביצעה ברכבת הקלה בירושלים החוצה את הקו הירוק. איומים אלה היוו לכאורה את הסיבה לכך שחברת ויוליה מכרה את הפעילות הישראלית שלה ב?2015.
אם כן, למרות שהדאגה העיקרית היא מפני חרמות כנגד בנקים ישראליים וכנגד עסקי מסחר ישראליים, הפגיעה באפלייה של רשויות מקומיות היא נשק חשוב בלחימה כנגד תנועת ה?BDS.
אך הקושי מתגלה באכיפת החוק, כשיש ניסיון למנוע מחברה ישראלית השתתפות במכרז. במקרה זה, חייבת החברה שנפגעה על ידי המועצה להגיש תביעה משפטית. לא רק זאת, אלא שיש גם פרק זמן מצומצם מאוד להגשת תביעה כזו; לרוב, יש להגיש את התביעה תוך 10-30 יום מהחלטת המועצה.
משרד עורכי הדין אסרסון קיבל מספר פניות מחברות ישראליות שסבלו מאפלייה אנטי?ישראלית במספר אירועים שונים. באף אחד מהמקרים לא היה פיצוי חוקי ברור. עם זאת, במידה שחברה ישראלית נפלה קורבן לאפלייה שכזו, כדאי לשקול הגשת תביעה בטווח הזמן הנדרש.
*שמעון גולדווטר הוא עורך דין במשרד עורכי הדין אסרסון, משרד עורכי הדין הממוקם בישראל אך עוסק במשפט אנגלי.
