אחי היקרים בלונדון, עיזבו הכל ובואו לכאן כי חג הבחירות הגיע. זהו חג מעניין בהרבה מכל סוכות או כריסטמס מנומנם. הפעם, באופן היסטורי בלעדי, חד פעמי ועוד כל קלישאה שרק תרצו, עם ישראל הולך לבחור ראש ממשלה שהפעם, באופן חד פעמי, היסטורי ומהפכני יהיה המנהיג שבפניו יעמדו האתגרים וההזדמנויות ההיסטוריות, הגורליות והחד-פעמיות שהיו מעולם. חוץ מאלה שהיו כמובן לפני שלוש, חמש ושבע שנים בדיוק.
איך כל פעם הם מצליחים לשכנע אותנו שהפעם הבחירות הן-הן הגורליות ביותר לתושבי ישראל ורק הפעם הבחירה שלנו היא מכרעת וכזו שתשנה סדרי עולם? אתם שם, עם הקור הלונדוני שלכם, לא יודעים מה זה להתלבט בין שס לבין נבחרת הגמלאים עליה השלום. אתם שם, עם השלכת הצבעונית שלכם, לא יודעים כמה קשה להכריע בין מופז לבין טופז. אתם שם לא יודעים כמה קשה פה בכלל. אתם כבר מעט מכירים אותי ויודעים שאני לא בדיוק הטיפוס המתלונן. בדרך כלל באים להתלונן אצלי. אבל חברים, נהיה פה ‘לא משהו’ באופן די סופני. אנשים מפסידים כסף בכל העולם, זה לא בלעדי לישראל והפעם אנחנו אפילו לא אשמים. אבל פה ישר הרחוב נהיה עצבני. כמות תאונות הדרכים שהייתה פה בשבועיים האחרונים היא חסרת תקדים. האלימות שמשתוללת בכל פינה היא מזוויעה, שלא לדבר על הטלוויזיה שנהייתה גוש של ריאליטי חלול גס ופורנוגרפי ואין ממש לאן לברוח.
יש לי בן שחי כבר חצי שנה בניו יורק. כרגע, כפי שהוא מגדיר את זה, הוא נמצא בתחתית שרשרת המזון האמריקאית. הוא עובד בחברה ישראלית, מרוויח את המינימום האמריקאי וחי נורא נורא טוב. רוב היום הוא מחייך. גם מחייכים אליו בחזרה. גרתי בדירה שלו שבוע, דירה שממוקמת בלב שכונה שרוב תושביה ערבים. ממול החלון יש לו מסגד ואפילו המואזין נורא מתוק. יצאתי לרחוב, נכנסתי למעדניות עם ניחוח סעודי, שלא לומר לובי, וכולם נורא שמחו שבאתי.
שבוע שלם התאמנתי גם במכון הכושר שלו, בחינם כמובן, כי יש להם מן מנהג משונה כזה לאמריקאים – הם נותנים לבני משפחה מדרגה ראשונה לבלות שבוע חינם, כי ככה נראה להם שזה יפה לעשות. בסוף השבוע, אני ומנהל המכון התחבקנו כאילו שהיינו בשלוש מלחמות ביחד. הוא הבטיח גם לבוא לבקר לכשיבוא לישראל ואני לא יכול לחכות. גם במכון הכושר הישראלי בשכונה שלי כולם די נחמדים, אבל זה בכלל לא דומה למנטליות שחוויתי בשכונת אסטוריה בקווינס. אני יודע שהאמריקאים, שלא לדבר על האנגלים, יכולים להיות איומים לפעמים. הם יכולים להתעקש ללכת לפי הספר ולא לתת לזוז מילימטר ימינה או שמאלה, אבל הם יעשו את זה, לפחות אלה שאני נתקלתי בהם, באדיבות יוצאת דופן.
אצלנו הכל בנוי על אווירת החבר’ה ואל תדאג יהיה בסדר… יש את הפתיחות הישראלית המפורסמת שמשנה לשנה מאבדת מקסמה ונראית כמו הצרות של כולנו. אז עכשיו גם לוקחים שניים-שלושה מיליארד שקל ומאיצים בנו לבחור שוב ראש ממשלה שיעשה את השינוי המיוחל. ואנחנו כל כך רוצים שזאת תהיה אשה. רוצים אבל יודעים שביבי הולך ליפול עלינו שוב כרעם ענק ביום דלוח. זה באמת לא קשור להיותי שמאלן. הנה, אפילו אולמרט הימני הודיע שצריך להחזיר את כל השטחים. כבר מזמן אין לזה קשר לימין או לשמאל, יש לזה קשר לאפיסת כוחות ממנהיגים היסטוריים, חזקים ולהוטי קרב.
אנחנו רוצים אדיבות, נשיות, שקט ושלווה. רוצים קצת לונדון לשנה שנתיים. קצת ניו יורק. רוצים להפסיק להיות גורליים ולהתחיל להיות שפויים ושלווים. סליחה על הוצאת הקיטור אבל הייתי חייב לדבר עם מישהו. היום בדיוק ראיתי סטיקר שאומר, שאפילו האיש הכי רגוע בעולם צריך מדי פעם מקום שקט בכדי לצאת בו מדעתו. היו שלום.
