בלייר נגד עוזי כהן (ולהיפך)
הוא מחוספס, אסרטיבי, קולני, הוא לא מתרגש אם לפעמים חם ומזיעים. יש לו מאות חברים, וחשוב מכך, פלא פון אחד. הא רעב, תמיד. רק סוג אחד של מזון משביע אותו: ג'וב. קומבינה. הפשרת דונם אחד או שניים, רצוי בלי מכרז. כל מה שבעברית צחה ומצוחצחת מצטופף תחת הכינוי דיל. הוא חבר מרכז. לפעמים קוראים לו עוזי כהן, וגם אם לא – הוא נראה ומדבר בדיוק אותו דבר. הוא מתורגל בכך שאישי ציבור מתרפסים ומתפתלים בפניו. תלויים בו. בתחילת השבוע שעבר היו אלו גם שועי עולם.
אבל חברי מרכז הליכוד בחרו לגדוע את תכנית ההתנתקות בעודה באיבה. מי שבקיא, מי שמעורה, ידע לומר בפשטות ובבהירות: לא היה פה עניין אידיאולוגי. מקסימום מנגנוני. אם לשמוט את האספקט הקומי, הרי שמדובר במחזה מביש. מצחין. מזיק. בלתי דמוקרטי. כל כך הרבה נזק בינלאומי קריטי על כל מעט סוגיות חסרות משקל ואנשים חסרי משמעות. בבית הלבן, כמו גם בדאונינג 10, בוודאי התקשו להבין מאיפה זה נחת עליהם. לשם השוואה, דמיינו לעצמכם שבלייר נאלץ היה להעביר את ההחלטה על המלחמה בעיראק או על מדיניות האיחוד האירופי במועדון בינגו בשרוסברי, מול כמה עשרות חברי לייבור מנומנמים ושתויים למחצה. תן לי את המספר הנכון וקבל בתמורה את הסכמתי הנרפית, הרגעית הבלתי מייצגת. איך הייתה נראית בריטניה אז? עצוב לומר, בדיוק כמו שישראל נראית היום.
על זרים ומוזרים
באחד במאי נפתחו שערי גן עדן. כל תושב מתושבי המדינות החדשות באיחוד האירופי יכול לחיות ולעבוד בבריטניה. שבועות וחודשים לפני כן, החלו האגפים הלאומנים של העיתונות האנגלית לטפטף את הרעל. מושגים של הם ואנחנו החלו לצוף. תמונות של משפחות מרובות ילדים בכפרים מזרח אירופאים נחשלים פורסמו, ואזרחים בריטים הוזהרו מאותן דמויות מפלצתיות שהולכות להיות השכנים שממול, פרופגנדה פרימיטיבית נוטפת ארס.
אבל שימו לב: היו אלו אותם עיתונים ממש שלאורך זמן נוקטים בגישה פרו ישראלית מובהקת. אלו שלאחר חיסולו המיותר של השייח' יאסין טענו שבכך שרון הגן על עמו, וכך גם במקרים של הפקעת קרקעות, הרס רכוש פרטי ורצח חפים מפשע. אותם כלי תקשורת רואים בתושבי מזרח אירופה, ממש כמו הפלסטינים, וממש כמו כל מה שמעט זר או שונה מהם – מפחיד, מוקצה ושנוא. ואם אלה אוכלים איתנו מאותו המסטינג, אז אני מעדיף להישאר רעב.
אפרופו ענייני הגירה: לי ולחבריי המתגוררים בלונדון דווקא אין בעיה עם הזרים בעיר. בניגוד לדעה הרווחת, מספרם מועט. כמעט בלתי מורגש. הם קצת מוזרים, אבל בפעמים המועטות שנתקלתי בהם התרשמתי מהלכותיהם המעודנות, ומחיתוך דיבורם המנומס והשקט. שלא כמנהגם של זרים במקומות אחרים, הם לא משתדלים לכפות ולהפיץ את התרבות שלהם.
האמת היא שזה לא מדוייק. הנה, לפני מספר שבועות נתקלתי בכמה מהם חוגגים. משהוא שקשור באיזשהו קדוש. הזרים, סמוקי לחיים, נראו משום מה שמחים והניפו פיסות בד לבנות שעליהן מוטבע צלב אדום. הם חגגו ושתו עד לשעת ערב מאוחרת וביום המחרת שוב קשה
