לכאורה, אייל ברקוביץ’ יכול להציג את המעבר לפורטסמות כסגירת מעגל. באוקטובר 1996 הוא הגיע לחוף הדרומי של אנגליה והתחיל את הקריירה הבריטית שלו בסאותהמפטון, בינואר 2004 הוא שב אל הנמל, הים, הספינות והשחפים של הדרום במדי פומפי (הכינוי למועדון הכדורגל של פורטסמות). בעולם הכחש, הספין, התקשורת המלטפת ורשתות ההסוואה של ימינו, אף עשוי הכדורגלן הישראלי הבכיר ביותר ליטול את התפנית האחרונה ברזומה שלו, מועדון בריטי שישי, ולהשתמש בה כדי להצביע על הביקוש הרב לשירותיו בממלכה המאוחדת ועל עושר האפשרויות שעמדו בפניו.
אבל יש לפחות אדם אחד שאייל ברקוביץ’ כבר יודע שאי אפשר לרמות יותר: אייל ברקוביץ’. בינו לבין עצמו כבר צריך הכישרון מרגבה לחיות עם העובדה שהוא בעט באנגליה בעיקר בדלי. שששת המועדונים בהם נחת בשבע שנים מעידים יותר עליו ועל הפכפכותו, נרגנותו, חוסר יציבותו וקריזתו – חוצה כבישים סדרתי שכמותו – מאשר עליהם. שפרט למהלך הראשון שלו – ההתקדמות מסאותהמפטון לווסטהאם, היו כל שאר המעברים בלתי רצוניים בעליל, צעדים שנכפו עליו הר כגיגית, כדור כאימונית. ושחסד נעורים שעוד שומרים לו איכשהו מנג’רים כהארי רדנאפ בפורטסמות – שמהמר עליו זו הפעם השניה – הוא נזיל כמו מניה של חיים רביבו באשדוד.
ועכשיו, למרות ש-75 הדקות הראשונות שלו במדים הכחולים של פומפי הוכתרו בהצלחה אישית יחסית ובהצלחה קבוצתית מסחררת – ניצחון 4-2 על אותה מנצ’סטר סיטי ממנה הוא הושלך בזעם – הרי שלא זו בלבד שאין שום גאווה או סיבה למסיבה בחנוכת הפרק השישי בספר תולדות ברקוביץ’ בבריטניה, גם לא בטוח כלל שהוא ישכיל להתמודד עם כל ההשלכות שלו.
ברקוביץ’ נוחת בפורטסמות פוטבול קלאב למקום חדש ושונה תרתי משמע: על סף גיל 32, ממש לא ילד, צריך הטאלנט הישראלי להסתגל לראשונה בקריירה שלו למציאות של מלחמת קיום. פורטסמות נאבקת על חייה בפרמייר ליג. היא בירכתיים, מחזיקה כמעט את כל הליגה האנגלית הבכירה על כתפיה, עם 18 משחקים בלבד שנותרו על מנת להימלט מרוע הגזירה ולא לחזור תוך עונה אחת למקום ממנו באה – ליגת המשנה.
ברקוביץ’ לא נתן עד היום שום סימן שהוא בנוי לתסריט הזה. אדרבא, הוא נתן יותר מדי סימנים – בווסטהאם, בסלטיק, במנצ’סטר סיטי – שאפילו עם משימות של יחידות עלית מובחרות – אליפות, גביע, גביע אירופי – כאשר המושכות מופקדות בידיו וברגליו, כחלומו וכדרישתו, והוא מקבל את מלוא האשראי והפירגון, גם עם המבצעים האלה הוא חי בשלום זמן קצוב ובעירבון מוגבל. אז מה יהיה כאשר ברחבת ה16- יצטרכו אותו יותר ויותר להשלמת שורות ההגנה? ומה יקרה כאשר באופק הקרוב ינצנצו אורות וויגאן, רותרהאם ופרסטון, במקום אלו של לונדון, מנצ’סטר וליברפול, שלא לדבר על פאריס או אמסטרדם?
אייל ברקוביץ’ הגיע לתחנה מספר 6, כי הוא פישל בענק באוטובוס מספר 5. במנצ’סטר סיטי היה לו למעשה הכל: מועדון גדול ורב מסורת, איצטדיון חדש ומפואר, כדורגל אירופי, מנג’ר חם ואוהב שהביא אותו כי הוא משוגע על קשרים יצירתיים שבשבילם משלם הקהל כרטיס כניסה, הכנסה מעולה ורמת חיים גבוהה בסביבה משובחת שהיא אמנם עדיין לא ממש לונדון המעטירה והעתירה, אבל הכי קרוב שיש באנגליה אליה.
פורטסמות בהשוואה למנצ’סטר היא כמו אשדוד לעומת חיפה. פראטון פארק, האיצטדיון המקומי בעיר הדרומית בת קצת פחות ממיליון תושבים, יכול להתחרות בסיטי אוף מנצ’סטר סטדיום החדיש, כמו שפיאט 600 מנסה לקרוא תיגר על ב.מ.וו 318 – מקסימום עם נוסטלגיה בתור הילוך חמישי. את הכסף שלו – 20 אלף או 25 אלף לישט לשבוע, זה באמת כבר לא משנה לאיש, שכלכלתו ועתיד דורותיו הבאים מובטחים מזמן – הוא יעשה גם בסניף הבנק בפורטסמות. אבל למשפחה יהיה קשה מאוד להיעקר ולהינטע ולהתאקלם ולהסתדר שוב מחדש.
ובאשר למנג’ר: רדנאפ, כמו כל עמיתיו, אכן נתן צ’אנס שני לאייל, לא רק בגלל מצוקת פציעות חריפה במועדון, אלא גם בשל זיכרונות מאפטון פארק. כלומר, על סמך כשרונו הבלתי נדלה של איש הכספית הישראלי. אבל אין ספק שהמנהל האנגלי גם הדחיק עמוק עמוק בנבכי מחשבתו את התמונה האכזרית, העצובה והמפורסמת של ג’ון הארטסון, החלוץ הוולשי של ווסטהאם, הבועט בראשו של ברקוביץ’ במהלך אימון.
רדנאפ מתפלל בוודאי באינטנסיביות שלא תהיה למחזה המחריד הזה שום סיבה לצוף ולעלות בזיכרונו מחדש בגלגול הזה.
זה לא שאייל ברקוביץ’ לא הסתפק במועט – הוא לא הסתפק בהמון. היה לו הכל במנצ’סטר, אבל הוא רצה עוד. אחרי שנה ושלושת רבעי מוצלחות, מאושרות ומספקות מתוך חוזה נדיב של ארבע שנים (עד גיל 34), נכנס בו לפתע שוב הדיבוק השחצני והאנוכי, והוא דרש במפגיע לפתוח את חוזהו ולהאריכו. קווין קיגאן, המנג’ר שפיתח וטיפח אותו בידיים של כדר ופה של מנפח זכוכית, ביקש ממנו להיאזר בסבלנות, להתנהג באנגליה כמו האנגלים. כלומר, להמתין למומ החדש, החיובי, עוד עונה, עד לשנה הלפני אחרונה של החוזה. ברקוביץ’ לא מקבל לא. הוא מעדיף לקבל בעיטה. של קיגאן הייתה אפילו כואבת מזו של הארטסון. המנג’ר של מנצ’סטר סיטי פשוט שם את השם של ברקו על המסך, לחץ Delete והעביר אותו לסל המיחזור לחצי שנה. פורטסמות הייתה בסך הכל ברירת מחדל. ועוד איזה מחדל, אייל.
פורטסמות, הרשו לי לקחת הימור מחושב, תהיה גם קבוצתו האחרונה של ברקוביץ’ באי הבריטי. השעון הביולוגי ושעון החול של הקרדיט כבר מתקתקים בעוצמה, ויגברו עם כל פעלול של אייל על המגרש. גם מאמציו המיומנים והראויים להערצה של פיני זהבי, סוכנו הממולח והמקושר של ברקוביץ’, כבר מיצו את כל קפיצות הסאלטות מעוררות ההשתאות. מה שנותר הוא רק לראות אם הפעם, בתחנת הסיום, ידהים הכוכב הישראלי אותנו ואת עצמו, וינצל הזדמנות אחרונה להשלים מלוא תקופת חוזה בקבוצה בריטית בפעם הראשונה. רוצים עצה מלומדת? אל תבנו על זה.
