הילדה: אבא, למה אתה במצב רוח כזה?
אני: מעצבן אותי איך שליברפול נראית. חשבתי שאחרי שיביאו מאמן חדש נתחיל להיראות כמו קבוצה, אבל אנחנו עדיין נראים זוועה. זה ממש מייאש.
האישה מהחדר השני: זה מה שמייאש אותך? אנשים נדקרים מסכינים בישראל, פליטים טובעים בים בדרך מסוריה לאירופה, דונלד טראמפ מוביל במרוץ לנשיאות ארהב – ואתה מיואש מליברפול?
אני: את לא מבינה. ליברפול זו הבריחה שלי מכל הרוע בעולם. כשהאסקפיזם שלך במצב כל כך גרוע, עד כדי כך שאתה צריך אסקפיזם מהאסקפיזם, אז כן – זה מייאש.
הילדה: אבא, למה אנשים נדקרים מסכינים בישראל?
אני: אני יודע למה? אולי זה גם קשור לכדורגל. אנשים פשוט כל כך כועסים על רמת הכדורגל, אז הם משתוללים ברחובות. מדינות כמו אלבניה ואיסלנד עלו ליורו, ואנחנו אפילו לא הגענו לפלייאוף. פלא שאנשים עצבניים?
האישה מהחדר השני: אולי תפסיק לקשקש, הילדה עוד תיקח אותך ברצינות. חמודה, אין לזה שום קשר לכדורגל.
אני: אימא צודקת, אין לזה שום קשר לכדורגל. למרות שאם אנשים בישראל היו מתעלים את כל הזעם שלהם לכיוונים ספורטיביים, יש מצב שהכדורגל שם היה ברמה הרבה יותר גבוהה, או לפחות האגרוף.
הילדה: אז למה זה כן קשור?
אני: זה קשור לדברים הרגילים. מדינה קטנה, שני עמים גדולים, שנאה, כעס, אולי קצת קנאה והרבה אלוהים באמצע, ובעיקר היסטוריה של 100 שנים של אלימות – כשכל צד מכניס לשני, השני מגיב נגד הראשון, ואז הראשון מגיב על התגובה.
הילדה: אבל מי התחיל?
אני: הם.
הילדה: ולמה הם התחילו?
אני: כי הם טוענים שהם היו שם קודם.
הילדה: ומה אנחנו טוענים?
אני: שאנחנו היינו עוד יותר קודם.
הילדה: ומה הם טוענים על זה?
אני: שמי שעוזב את התור, מקומו לא נשמר. והם גם טוענים שאנחנו בכלל אלה שהתחלנו.
האישה מהחדר השני: אתה אולי שכחת, אבל בתור מי שגרים באנגליה כבר עשר שנים, בסכסוך הזה אנחנו כבר מזמן לא אנחנו. אנחנו אנחנו לשעבר.
אני: אוקיי, אבל אנחנו לשעבר זה עדיין יותר בצד של אנחנו מאשר הם.
הילדה: אבל מה יהיה? אתה חושב שיש לסכסוך הזה פיתרון?
אני: לא, זה סכסוך חסר פיתרון. מהבחינה הזו אימא צודקת. זה יותר מייאש אפילו ממצבה של ליברפול.
הילדה: המורה שלנו להיסטוריה אומר שייאוש זה לא מדיניות, ושאין קונפליקט מדיני שלא ניתן לפתור אותו בדרכי שלום.
אני: המורה שלכם להיסטוריה הוא אוהד של מנצסטר יונייטד, שמעולם לא ביקר במזרח התיכון. הוא לא מבין שום דבר, לא בייאוש ולא בסכסוכים לאומיים בלתי פתירים.
האישה מהחדר השני: הגורם לסכסוך הזה מאוד פשוט, וכך גם הפיתרון. זה פשוט מאבק גברי מובהק, מאבק של זכרים שטופי טסטוסטרון משני הצדדים, שמנסים להוכיח לצד השני מי כאן השולט, באמצעות אלימות. ממש כמו גורילות בגונגל. תן לנשים לנהל את הסכסוך משני הצדדים והוא ייפתר במהירות – ועד שהוא ייפתר, לא תישפך טיפת דם אחת. נשים לא מנהלות סכסוכים באלימות.
הילדה: מה אתה אומר, אבא?
אני: על מה?
הילדה: על הטענה של אימא שנשים הן הפיתרון.
אני: יכול להיות שיש בזה משהו. תני לי רגע לבדוק. וואלה? לא היה לי מושג. מסתבר שקבוצת הנשים של ליברפול היא אימפריה. זכו באליפות שנתיים רצופות, גם ב?2013 וגם ב?2014. גביעים, צמפיונס ליג… אני חושב שיש כאן פוטנציאל. נראה לי שאני אלך על זה. אנטוש את הכדורגל ואעבור לכדורגל נשים.
האישה מהחדר השני: אתה מתכוון אנטוש את כדורגל הגברים ואעבור לכדורגל הנשים.
אני: ברור ברור, זה מה שהתכוונתי. קדימה ליברפול ליידיס. אתן הצאנס האחרון שלי לאסקפיזם אפקטיבי.
* הכותב הוא בעל הבלוג: זה לא בדיוק ככה: יומנו של מהגר ישראלי שאין לו טענות לאף אחד.
