אנשים נוהרים אל הסוּפרים. הם מתרוצצים, נדחפים, מביטים מעבר לכתף כדי לוודא שלא נשמו עליהם. כולם רוצים דבר אחד. לא קופסאות שימורים, פסטה או אורז. אוכל אפשר להכין. גם לא מים, זה צפוי. נייר טואלט הוא המצרך הנחשק, ואם תמצאו חבילה אחת – חבקו אותה, בנו לה בית ואל תתנו לה ללכת.
אלה הם ימי קורונה. הנגיף לא נראה לעין, אבל הוא נוכח בכל מקום – החל מנותני שירות עם מסכות הגנה, וכלה בשיחות חולין על קורונה. לא על מזג האוויר, לא לא, אלא על קורונה. שלא נדבר על מבטי הנאצה שנקבל אם נעשה משהו “קורוני”. לפני כמה ימים ישבתי בבית קפה וגרסתי פלפל שחור מעל הטוסט שלי. הפלפל נכנס לי לאף, והתעטשתי הצידה. דממה השתררה. הפטפוטים פסקו, מזלג יחיד נפל על הרצפה. שכניי לשולחן רכנו הצידה כאילו חמקו מאגרוף. רציתי לקום ולקרוא, “זה רק פלפל, רק פלפל!”, אבל העדפתי לקחת ביס מהטוסט.
וזה לא הכול.
הלכתי ל״בוטס״ בחיפוש אחר ג’ל לחיטוי ידיים. במחשבה לאחור, זה היה נאיבי. מדפי הסניף היו ריקים, שלטי המחיר נפלו והמוצרים נערמו בין המעברים. תור ארוך ומסודר (בכל זאת, אנגליה) נמתח מול קופאית עייפה.
“It’s out of stock”, היא אמרה לי ביובש, כמי שדקלמה את המשפט עשרות פעמים.
משכתי בכתפיי ועזבתי. לפני שחציתי את הכביש, מיהר אליי איש זקן ומעונב. הוא הצביע שמאלה ולחש,
”Do you see that kiosk, over there? Behind the yellow sign? They have some.”
הנהנתי. הגענו לשלב ההברחות. הלכתי אל הקיוסק והעמדתי פנים שאני מתלבטת בין חטיפי השוקולד, עד שאישה אחת סיימה לשלם ועזבה. כשהשטח היה נקי, התקרבתי אל הקופה וביקשתי את החומר. המוכר ידע בדיוק למה התכוונתי. החומר, הוא אמר וקרץ, נגמר לפני שנייה. האישה קנתה את האחרון. הוא נראה מרוצה ולא במפתיע – כל בקבוקון נמכר בשישה פאונד.
יש לי עוד סיפורים דומים, אבל לא באתי ללעוג לקורונה. באתי לדון במה שידוע לנו על קורונה. וזהו המידע שהפיצו ערוצי החדשות, הרופאים, העיתונים, הפוליטיקאים והסרטונים. רובם מפיצים מידע חלקי, בין אם בכוונה ובין אם מבורות. וגם אם נדבקנו בנגיף, אנחנו לא מרגישים תסמינים ייחודיים. הם יכולים לנבוע גם משפעת. כך שאין לנו ידע ישיר, מובחן ובלתי תלוי על קורונה.
במילים אחרות, רוב מה שידוע לנו מתבסס על דיווחים, על תסמינים עמומים ועל איור ירוק אחד, שבינינו נראה כמו השיער של “כמוני” מ”המחסן של כאילו”. מה שכן ידוע לנו באופן ישיר, מובחן ובלתי תלוי הוא התגובות שלנו.
איור נגיף הקורונה מזכיר את השיער של “כמוני” מ”המחסן של כאילו”?
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
בואו נזריק לזה קצת פילוסופיה.
הפילוסוף האירי ג’ורג’ בָּרקלי טבע את הביטוי Esse Est Percipi (“להיות זה להיתפש”). משמע, אנחנו לא יכולים להוכיח שמשהו קיים מעבר לתפישה שלנו. כל מה שאנחנו קולטים עובר דרך החושים שלנו. אנחנו יודעים מה זה תפוח, למשל, כי ראינו את האדמומיות שלו, נשאנו את המשקל שלו, טעמנו את החמצמצות שלו, שמענו את צליל הפילוח שלו, למדנו את השם שלו. ככל שידוע לנו, הוא קיים רק במסגרת התפישה שלנו. אפשר להחיל את התיאוריה זו גם על אנשים, על אירועים ועל מגפות כלל-עולמיות.
זו טענה רדיקלית שאפשר להתווכח עליה, אבל גם אפשר ללמוד ממנה. אם נניח שקורונה לא קיימת מחוץ לתפישה שלנו, נצטרך להתמקד בתפישה שלנו. נחשוב על האופן שבו אנחנו חווים את המצב ומגיבים לו. נוכל לבחור להיכנס לפאניקה, לסחור בג’לים לחיטוי ולכלוא כל אדם שמכחכח בגרון. לחלופין, נוכל ללמוד להסתגל למצב החדש, להעביר אותו ברוגע ואם אפשר גם בהומור.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא אומרת שקורונה לא קיימת מחוץ לתפישה שלנו, אלא שאי-אפשר להוכיח שהיא קיימת מחוץ לתפישה שלנו. אם המדד היחיד הוא החושים שלנו, אי-אפשר לפסוק שהיא קיימת באופן אובייקטיבי. ובכל זאת, זו לא סיבה להקל ראש. אני עדיין נוקטת אמצעי בטיחות, דווקא כי אני לא יכולה להוכיח לכאן או לכאן.
הדרך שלי לעשות זאת היא “השעיית הספק”. זה מונח מתחום הספרות, שאומר שכשאנחנו קוראים ספר, אנחנו בוחרים להאמין לנרטיב גם אם הוא פנטסטי, בדיוני או בלתי סביר. אנחנו משעים את הספק שלנו ומאמינים לעלילה. כך גם במקרה הקורונה: אני בוחרת להשעות את הספק שלי, להאמין לדיווחים ולעקוב אחר הנהלים, כי זו האופציה הכי בטוחה שיש לי.
מבחינתי, זה העיקר.
זה לא משנה אם קורונה קיימת רק בתפישה שלנו או לא, אלא איך אנחנו חווים אותה. אנחנו קובעים איך נעביר את הימים, השבועות או החודשים הבאים. במקום לקרוס תחת דיווחים ונבואות זעם, אנחנו יכולים לנשום עמוק ולהירגע. לעבוד מהבית, לקרוא ספר וליהנות מהשקט. לצפות בנטפליקס וללטף את החתול. לחלק “נמסטה” במקום לחיצות ידיים, ואם אפשר גם לחסוך כסף. ונצטרך כסף, כשנייר טואלט יעלה כמו דירה בנוטינג היל.
*** מעוניינים גם לשתף חוויות ומחשבות – מוזמנים לשלוח טורים, תמונות, הקלטות וסרטונים! הקליקו כאן ***
