למרות נגיעתו של רושה במדיומים שונים, התערוכה ב’הייווארד’ מתמקדת בציורים בלבד, כמו ציורי הפופ משנות ה-60′, סדרות האייקונות האמריקאיות וציורי המילים המפורסמים שלו. בנוסף, תוצג גם השפעתו על דורות של אמנים אחרים, כגון: ריצ’רד פרינס, אנסלם קיפר, רוברט ונטורי, מארק טיטצ’נר וצלמים, כגון אנדריאס גורסקי וג’ף וול.
רושה קשה לתיוג. יש הרואים בו אמן פופ, אחרים מתייחסים אליו בתור אמן קונספטואלי ורבים מגדירים אותו כסוריאליסט מודרני. הקושי נובע לא רק בשל המורכבות הקונספטואלית בעבודתו, אלא גם בגלל שלל הטכניקות הציוריות בהן התנסה: החל מציור, רישום, צילום, עיצוב גרפי, ספרי אמן וקולנוע – וכלה בחומרים ופורמטים אחרים יוצאי דופן.
בחלק נכבד מעבודתו הוא תיעד את הפנים המשתנות של החיים באמריקה באמצעות ציורים של שלטי ענק הוליוודיים, לוגואים, תחנות דלק מסוגננות, פרברים ונופים ארכיטיפים – בעוד שבחלק אחר מעבודתו הוא חקר את משחק הגומלין בין שפה כמדיום חמקמק לבין הכוח שלה ומוזרותה.
כמה מעבודותיו הידועות ביותר הן בעצם ניסיונות לתפוס כל מה שארעי ואוורירי, נושאים שנדמה שאינם ניתנים לייצוג דו מימדי: שנים, מספרים, נוזלים ואש. השילוב הזה, בין נופיה של לוס אנג’לס לשפת המקום, ייצר חוויה אורבאנית ייחודית ושיקף את הבנאליות של החיים האורבאניים והניסיון הנואש לערוך סדר במטר הדימויים שמונחת עלינו באופן יומיומי באמצעות המדיה.
רבים מתארים אותו בתור אמן הפופ החשוב ביותר אחרי אנדי וורהול ובקרב אמנים יש לו מעמד של גיבור קאלט. אבל תמיד הייתה תחושה שהוא זכה להכרה בקצב איטי יותר מזה של בני דורו בניו יורק. לכן, העדנה שלה הוא זוכה לאחרונה היא מבורכת ומעניין שהוא אף נבחר על ידי המגזין ג’י. קיו לאחד מעשרת הגברים האופנתיים ביותר ב-2009.
