נטע מידב שחזרה מלונדון לישראל לאחרונה, מצאה את עצמה בסיטואציה מפחידה בשריפות בחיפה והיא כותבת: נקלעתי עם התינוקת הקטנה שלי לפקק מטורף בתוך להבות ועשן בכרמל בעוד אנחנו בורחות מהבית של אמא שלי, ונתקעות באוטו יחד עם כל השכונה באחד ממוקדי השריפה. ואני מתעסקת בחישובים מסוג האם יש יותר סיכויים למות משאיפת עשן אם נצא מהאוטו, או נשאר בתוכו. האם לשים על הפה של נעמי חיתול בד רטוב כי כבר אי אפשר לנשום אחרת, או עדיף לא להעיר אותה כי היא לוקחת נשימות קצרות יותר בשנתה. וכמה זמן עוד יש לנו לפני שהלהבות מגיעות אלינו.
נשארנו ברכב. איש טוב ראה אותי בוכה ונתן לי בקבוק מים שהציל אותי, כי הגרון שלי שרף. אחרי שעתיים של גיהנום, יצאנו מזה איכשהו. ועבר עלינו לילה שקט בקיבוץ, עלי ועל הבנות. מכביש החוף לשעת ערב ראינו את חיפה בוערת, את ההר שלי זרוע לאורכו מדרונות אש כמו לאבה רותחת, ועלמה שלי בת השנתיים אומרת ?תראי אמא אש, איזה יופי איזה כיף?! ואני זורמת איתה, לפחות שלא תבין שקורה משהו רע.
ועכשיו אני מחכה לטלפון מאמא, לשמוע אם נשרף הבית, ואיתו כל הדברים שלנו, או לא.
מנסה לחשוב מה הייתי עושה אתמול בשעות האלה ביקום המקביל שלי בלונדון. בטח משלימה איזו הזמנה באוקאדו או משהו.
עןד פוסט ששיתפה בו נטע:
את האש הציתו מחבלים פלסטינים. אין בכך ספק. וגם אין ספק שחיפה היא עיר של דו-קיום, אנחנו חולקים את ההר הזה עם ערבים נוצרים ומוסלמים, ומקיימים קיום שקט ופורה, נדיר במחוזותינו. גם לערבים נשרף הבית. ואם יש משהו שמחמם את ליבי בימים אלה, זה לראות כבאים יהודים ופלשתינים עובדים זה לצד זה ומכבים את האש בעיר שלי. אני טיפוס ציני בדרך כלל, אבל בעיניי אין טיפה של ציניות באקט הזה.
בזמן הביקור המתמשך שלנו פה, בתי הגדולה הולכת לגן ילדים פרטי השייך למשפחה של בעלי. הוא נמצא על התפר בין השכונות היהודיות והערביות בחיפה, ויש ערבים גם בסגל העובדות וגם בילדים / הורים. כולנו נחרדנו אתמול. והם פותחים לנו את הבתים שלהם והם שותפים לאותו גורל. זכיתי שהבת שלי הולכת לגן כזה.
ועכשיו לחדשות הטובות – הדירה של אימי ניצלה! זו הקלה מטורפת אבל אני לא מתכוונת לשמוח בזמן שהשכנים שלנו איבדו את כל רכושם. ומתו להם חיות מחמד. והם התעוררו למציאות לא פשוטה ומפויחת. הפעם ?זכינו? ברולטה המטורפת הזאת, אחרים לא.
בריאים שלמים ומסריחים מפיח
ליאת מזרחי, תושבת זכרון יעקב, התבקשה לפנות את ביתה ביום רביעי בשעות הצהריים המוקדמות. היא מספרת כי היא, יחד עם 2 כלביה, ואנשים נוספים רבים נוספים התאספו בסניף ארומה שנמצא מחוץ למושבה הם המתינו לאישור המשטרה כדי לחזור לביתה, אך לאחר ארבע שעות הבינה כי לא תוכל לחזור לביתה לכן נסעה לבית הוריה. חברתה הטובה מורן אשר מתגוררת בלונדון חששה לשלומה ונרגעה לדעת שבזכות עבודתם המקצועית וחסרת הפשרות של לוחמי האש וכוחות ההצלה של ישראל ניצל ביתה של ליאת ושל רוב תושבי זכרון יעקב וכבר למחרת יכלו לחזור לשגרת חייהם.
לא מצאתי את 2 החתולים שלי מספרת ליאת, החתול פיני ואחד מהם שהוא עיוור ששמו רחמים…. ולשמחת כולם הם נמצאו בריאים, שלמים ומסריחים מפיח. בעקבות הארועים ליאת החליטה לפתוח את ביתה לתושבי הארץ שבתיהם נפגעו.
