הלהקה שהוקמה בסוף שנות ה-70′ בדרום גלזגו, סקוטלנד, התנסתה אז בז’אנרים אקספרימנטאליים שהתאימו לאותה תקופה (פאנק, פוסט-פאנק ו’הגל החדש’). עם השנים הפך סיגנונם קומוניקטיבי יותר ויותר ומלהקת שוליים מעניינת שזכתה לביקורות ותשבחות הפכה ללהקת רוק מצליחה.
הסרט המוזכר יצא ב-1985 ובאותה שנה הם הוציאו את אלבומם השביעי – Once Upon A Time. הם לא הזדהו עם הלהיט מתוך הסרט כמו מעריציהם הנלהבים החדשים ולא הכניסו אותו לאלבום (רק שבע שנים אחר כך יצא כחלק מאלבום אוסף). הדבר כנראה מעיד על היושרה המוזיקלית של הלהקה מאחר ומי שכתב אותו הוא בכלל מפיק פסקול הסרט, קית’ פורסיי (שידוע גם בשל שירים מפורסמים אחרים מאותה תקופה, כגון – ‘פלאשדאנס’).
בשנת 2009 החליטה הלהקה להוציא, ללא יומרנות, את אלבומם ה-16, ‘גרפיטי סול’, שמשמיעה בחצי אוזן ניתן לחשוב שמדובר באלבום ישן של U2. גוון הקול של הסולן, ג’ים קאר, זהה לזה של בונו המאופיין במעין אינפוף מחוספס. דמיון נוסף בין שתי הלהקות הוא שהן קיבלו את הכרתן הציבורית בשנות ה-80′, אז, כשמקצבי הרוק היו פשוטים, כשהגיטרות היו מהולות באפקטים שגרמו לצלילים להישמע טוב יותר מאשר שהם באמת מנוגנים ובמיוחד כשהמפיק, סטיב ליליווייט, עבד על אלבומים חשובים של שתי הלהקות.
אבל מאז U2 התנסתה והתפתחה בכיוונים מעט שונים בעוד שנראה כי החידוש הטכנולוגי הגדול ביותר של ‘סימפל מיינדס’ הוא לסיים את השיר Blood Type O בצלילי חיוג של סקייפ. אך זהו בעצם הייחוד של הלהקה – הקו הרוקיסטי הישן והטוב, היציב והפשוט, כפי שמילות שיר הנושא מעידות – אין דבר שאשנה בנפש הגרפיטי שלי.
בהאזנה ראשונית אולי לא הכי קל להתחבר לאלבומיהם, והצלילים נוטים להפוך למוזיקת רקע, אבל כשמגבירים את עוצמת הנגן, מעמיקים ומקשיבים פעמים נוספות ניתן להבין את הקסם שלהם, שבאמצעותו מכרו מיליוני אלבומים ברחבי העולם ולאו דווקא בגלל הלהיט המפורסם. במודל 2009 ‘סימפל מיינדס’ היא אומנם להקה מעט כרסתנית, אבל המוזיקה עדיין משובחת וסוחפת, וכשהם בהופעה מדובר בחיה שונה לגמרי – עם 30 שנות ניסיון במה קשה להתווכח.
