השבוע, נפתחות שתי תערוכות חדשות ומרתקות במוזיאון ישאל:
יהודית סספורטס – שבעה חורפים
האמנית יהודית סספורטס – אמנית בולטת שחיה ופועלת בברלין ובתל-אביב חוגגת עשרים שנות יצירה. בתערוכה, עבודות חדשות רבות פיסול גובה, רישומי קיר המכסים קירות שלמים ועבודות וידיאו. יער, ביצות, מגנטים, פסנתר, תריס, שאריות צמחייה, סירה, לוחות ומקלות נסחפו-נאספו יחד. תנועתם נעצרה וקפאה בחלל המוזיאון.. יצירותיה ערוכים כמו הליכה רב-ערוצית בין אונות המוח ומאפשרים הצצה לנבכי תודעתה של האמנית.
בשיחה גלויה מספרת סספורטס שאיננה תמיד מודעת לפרשנות עבודתה ונהנית לשמוע את הפרשנות שניתנת על ידי האוצרת או צופים אחרים. ספרה על הצטרפותה לקבוצת מחקר בגרמניה שפעם בחודש, במשך כמה חדשים, בילתה יום שלם בצילומים בביצות. חומרים עברו עיבוד תת הכרתי והפכו לסדרת הרישומים ‘שכחה’. תחילתה ברישומי נוף בדיו שחור על נייר לבן שנעשו על סמך תצלום מסוים של הב??יצה. סספורטס מקרינה את הדימוי על הנייר, ורושמת על פיו. בהמשך היא עובדת בכמה שיטות רישום חלקן מרוכזות ומחושבות, חלקן משוחררות ואקראיות יותר (כמו עבודה עם נזילות דיו מדולל במים). סספורטס רואה בביצה מטפורה לפצע פתוח שאינו מגליד וביטוי לתחושת קרקע שלעולם אינה ברורה. 
אוצרת התערוכה: מירה לפידות.
שבעה חורפים, 28 במאי עד 19 אוקטובר, 2013
מוזיאון ישראל ירושלים, הבניין לאמנות מודרנית ולאמנות עכשווית ע”ש נתן קמינגס.
עיניים זרות: הגירה, צילום והמאה ה-20
תערוכת צילום גדולה הבוחנת את עבודותיהם של כמאה דמויות מפתח בצילום מנקודת מבט מיוחדת הבודקת כיצד מעמדם כמהגרים השפיע על ראייתם היצירתית. מעל 220 היצירות, בעיקר מאוסף הצילום המודרני והעכשווי במוזיאון, מתמקדות בעבודות המוקדמות של הצלמים על אדמתם החדשה, בוחנות כיצד הרחיבו עבודות אלה את שיטות העבודה של זמנן ואיך השפיעו על ההיסטוריה של התחום.
ג’יימס סניידר, מנכל המוזיאון עש אן וג’רום פישר, אמר: התערוכה עיניים זרות מתיישבת עם החתירה של המוזיאון להרחיב את המחקר בתחום הצילום באמצעות בדיקת ההשפעה של המקום על צלמים מהגרים מהמאה ה-20. זו התערוכה הראשונה שבוחנת לעומק את ההשפעה של העתקת מקום על המבטים היצירתיים של הצלמים הללו כיצד היא פתחה את הדלת לאופקים אמנותיים חדשים והעניקה משמעות חדשה לאוונגרד במאה ה-20, וכיצד כל זה השפיע בסופו של דבר על תולדות הצילום כולו.
שיעור ניכר של צלמים מראשית התקופה המודרנית היו מהגרים, מבחירה או מכורח. שלא כמו הצלמים הנודדים במאה ה-19, שבחרו לבקר במדינות חדשות ובתרבויות אחרות, רוב הגולים שכאן מצאו עצמם בסביבות זרות לתקופות ממושכות, לעתים קרובות בלי כל הכנה מוקדמת. רבים מהם אימצו לחיקם את הצילום כדרך לתעד את המציאות החדשה שנקלעו אליה פסיכולוגית, תרבותית, לשונית וסביבתית. המגע עם המקום ועם האנשים עודד לעתים קרובות ביטוי עצמי ותהליך של חקר טריטוריות חדשות.
התערוכה בוחנת מה צילמו הצלמים הללו וכיצד הם ראו, פירשו ותיעדו את היומיומי בסביבתם החדשה באמצעות המסננים הלשוניים, התרבותיים והדתיים שהביאו עמם. בתערוכה דימויים ידועים ומוכרים כגון המשרתות שצילם ביל ברנדט, תצלומי לילה בפריז מאת ז’ורז’ ברסאי ודימויים מניו-יורק שנלכדו במצלמתו של אנדרה קרטס לצד תצלומים ידועים-פחות המתארים את הניסיונות הראשונים לתאר את העולם החדש בשבילם. בין העבודות גם יצירות לא-מוכרות של צלמים חשובים מן המאה ה-20, ובהם הדבקים מאת דורה מאר, נופי פריז מאת ז’רמן קרול ומאן ריי, עבודות סוראליסטיות מוקדמות מאת פיליפ הלסמן ועבודה שנתגלתה זה לא כבר מאת רומן וישניאק.
את התערוכה בעיניים זרות אוצר ניסן פרז, אוצר בכיר לצילום עש הוראס וגרייס גולדשמיט במחלקה לצילום עש נואל והרייט לוין, ומלווה אותה קטלוג ובו 240 עמודים הכולל אינדקס מפורט על כל הצלמים המהגרים המוכרים במאה ה-20.
המחלקה לצילום במוזיאון ישראל הפכה למשאב מרכזי ללימוד ומחקר בישראל. כיום האוסף מכיל מעל 55,000 פריטים וביניהם יצירות נדירות וחשובות, חלקן אבני דרך בתולדות הצילום, והוא מבטיח את מקומו של מוזיאון ישראל בין המוסדות הבינלאומיים המובילים בתחום.
בתמונה הקטנה: שמואל יוסף שווייג, ישראלי, יליד גליציה, 1984-1902 – סבתא ונכדה? בדרכם למולדת, שנות ה-50. הדפסה בהזרקת דיו.
